ניצוצות של תקווה .

מעולם לא הערתי לאנשים שמדברים בפלאפון בקול רם , בזמן נסיעה באוטובוס .

אבל יש פעמים כמו היום למשל שאתה מרגיש שאתה תיכף פותח את הפה שלך וצורח עליהם .

היום בכלל זה היה השיא כי כמה אנשים דיברו בבת-אחת , ובמקרה גם ישבו זה ליד זה ,

וזה היה פשוט סיוט מאין כמותו . אני כבר יודעת בעל-פה את כל קורות חייהם ממש כך .

לא מספיק שהם מדברים בקול רם וקודחים לך במוח , אז עוד מדובר בדברים כל-כך פרטיים ואישיים .

אם הייתם יודעים אלו שיחות יצא לי לשמוע במהלך השנים , מבלי שרציתי , הייתם מתעלפים ,

משיחות של ההוא בגד בהיא , וההיא בגדה בהוא , ועד שיחות של אני אראה לה מה זה -

בתוספת קללות עסיסיות , או אם זה טענות על מקום העבודה ועל הבוס , ועל ההיא שכולם שונאים ,

בקיצור הרשימה ארוכה כפי שהבנתם , ולי כאחת שהיתה שם ושמעה הכל ,

תמיד מרגיש כל-כך לא נוח בסיטואציות הללו , ואני באמת מנסה להתעלם ולא לשמוע ,

אבל ברוב המקרים זה פשוט בלתי-נימנע !

אני יכולה להבין שכבני-אדם אנחנו חווים דברים , ודווקא ברגע מסויים אנחנו חייבים לספר אותם ,

בסדר מובן , גם לי קרה לא פעם שהייתי באוטובוס ועכשיו עכשיו עכשיו רציתי לספר על משהו למישהו ,

קודם כל אפשר לדבר בשקט , והכי חשוב בקודים , ולא ללכת ולפתוח הכל כאילו אתה לבד בעולם

ואיש אינו שומע . טוב נו ... ברור לי שלא אצליח לשנות את ההרגל הזה אצל אנשים ,

ולפתוח את הפה ולבקש שידברו בשקט לא תמיד מתחשק כי אינך יודע אם ההוא שמולך ,

לא יחטוף את הג'ננה פתאום ויעיף לך בוקס , אז עדיף להתאפק ולסבול בשקט ,

טוב שיש את הבלוג שבו אפשר לצרוח את כל מה שמרגישים !