ניצוצות של תקווה .

ישבתי וצפיתי בתחקיר המדובר של אורלי וגיא בקשב ועניין רב .

קשה לי כרגע לנחש מה יקרה מחר , בבוקר שאחרי השידור ,

כלומר האם יתנהל שיח ציבורי סוער בכלי התקשורת בעיקבות התחקיר ,

או שתיהיה רק התייחסות מינורית ומספר טורי דעה באתרים השונים .

דף הפייסבוק של אורלי וגיא התמלא עד כה ברובו בתגובות עויינות כלפיהם ,

לא מתוך הצדקה למעשים השפלים שנעשו אי-שם בשנות ה-70 ונחשפו בסרט ,

אלא מתוך כעס על הבחירה שלהם לפתוח את הנושא הטעון הזה לאחר 40 שנה .

למען האמת דרוש אומץ רציני על-מנת לצאת בתחקיר שכזה .

את האנשים שהסכימו להתראיין בפנים חשופות קל יותר לראיין , כי יש מצידם שיתוף פעולה מלא .

האומץ שאני מדברת עליו מתייחס דווקא לשיחות הטלפון כמו זו שניהל גיא עם צבי שיסל ,

או כמו השיחה הטעונה של אורלי עם אורי זוהר .

העובדה שהם באו והעלו בפניהם את הטענות הטעונות המופנות כלפיהם ,

היא בהחלט מלאכה עיתונאית אמיצה ולא פשוטה , וכצופה מצאתי את עצמי מתכווצת קצת מחוסר נוחות .

לאורך הסרט חשבתי לעצמי מעניין מה היה אומר אריק אינשטיין לו היה בחיים ,

נכון שהודגש פעם אחר פעם שהוא ושלום חנוך לא היו שותפים למעשים שהתרחשו ,

אך עדיין אני מניחה שאינשטיין לא היה אוהב את הסרט ואולי אפילו ניפגע ממנו ,

כי הרי דובר שם על אנשים שהם חבריו הקרובים ביותר ואפילו משפחה כמו אורי זוהר למשל .

האמת היא שלא האמנתי לשיסל ואחרים שטענו שהם לא זוכרים את הדברים שהועלו בפניהם -

על ניצול של בחורות צעירות שבאו לאודישן תמים והתגלגלו לידיהם של גברים נצלנים ,

שהשתמשו בהן כחפצים והבטיחו להן הבטחות שווא להשתתף בסרטים של החבורה .

שטויות במיץ ! איזה בן-אדם לא יזכור דברים שכאלה ?

אני לא אומרת שהם אמורים לזכור כל בחורה שהם שכבו איתה ,

אבל את עצם ההתנהלות וסוג אורח החיים שניהלו , לא ישכחו עד יום מותם , ושלא יספרו סיפורים !

כפי שכתבתי מוקדם יותר היום בפוסט הקודם שלי ,

לא בטוח שהיה צריך אחרי 40 שנה לפתוח את הנושא הטעון הזה ,

אדם כמו אורי זוהר שיש לו היום כבר נינים , לעמת אותו עם החיים האחרים שהוא חי לפני 40 שנה ,

לא בהכרח משתמע כהחלטה נורא חכמה או נכונה .

מצד שני כפי שאמרה אורלי בסיום התוכנית , הנשים שניפגעו , חיות עם זיכרון הפגיעה בהן יום יום ,

הן לא שכחו , גם אם עברו כבר 40 שנה , ולו מהסיבה הזאת ראוי גם ראוי שהציבור יידע שדברים כאלה אכן התרחשו !