ניצוצות של תקווה .

כל שנה מאז היותי ילדה קטנה היום הזה הוא יום שעצוב לי בו באמת .

אני דור שני לשואה , בבית דיברו על השואה אבל לא היתה הרגשה של אבל יומיומי .

שמעתי סיפורי גבורה וסיפורים כואבים על המשפחה שניספתה , ונצרתי אותם בליבי לתמיד .

גם השנה וגם בשנים קודמות , ניתקלתי לא פעם באנשים שמרגישים שמכריחים אותם להיות עצובים .

נורא מוזר לי הדבר הזה , מי שחי פה אמור לדעתי לחוש עצבות באופן טיבעי -

גם אם איננו שייך למשפחה של ניצולים , מספיק הרי להיחשף לסיפורים הרבים והמצמררים ,

לשמוע את הצפירה , ולהרגיש באויר את האוירה הייחודית של היום הקשה הזה .

קראתי היום סטטוס של מישהי מוכרת בפייסבוק , שסיפרה שאנשים התמרמרו -

על כך שסגרו את ה-V.O.D  ל-24 שעות , למען האמת נחרדתי ,

זה מה שמפריע לאנשים ? אפילו את היום הזה שאינו קשור נניח לעניין דתי או אמוני ,

אלא לעצם היותנו יהודים ישראליים שחיים פה וזוכרים את בני עמנו שאינם עוד ,

אפילו פה יש מחלוקת ואין קונצנזוס ? אם כך מצבנו רע בהחלט , וחבל .

ניזכור ולא נישכח את ששת המיליונים שאינם עוד ,

ואשר במותם ציוו לנו את החיים ואת הזכות למדינה משלנו , עם ישראל חי !!!