ניצוצות של תקווה .

תחושה מאוד מוזרה אופפת אותי בימים האחרונים .

תחושה כאילו אנחנו אזרחי מדינת-ישראל נישארנו לבד ,

הממשלה כך ניראה יצאה לחופש , ותחזור אולי לפני החגים .

לא זכור לי שהרגשתי פעם ככה , כשאירועים ביטחוניים מסוכנים וטעונים -

מתרגשים ובאים עלינו במלוא העוצמה , ואיש לא עושה דבר כדי לשמור עלינו .

מתי כן נידמה שמישהו מהממשלה בכל זאת כאן ?

מתי שאיזה יהודי קורא לנקמה או עושה גרפיטי על הקיר ,

אז פתאום מתחילים להטיף לנו מוסר החבר'ה מראש הפירמידה ,

וקוראים אותנו לסדר , שניתנהג יפה , נינשוך את השפתיים ,

וניתן לקאסמים להמשיך לעוף מעל לראשנו מבלי להניד עפעף .

אין לי כל הסבר או הבנה מה באמת מתרחש פה , ולמה מפקירים אותנו ,

אבל דבר אחד בטוח : מדינת ישראל איבדה את כושר ההרתעה שלה באופן וודאי ,

וכן , כניראה שהאוייב חזק יותר , גם אם אין לו מטוסים וטנקים ,

והוא זה שקובע פה את סדר היום של מתי לירות או לא לירות .

איך הגענו למצב כזה שמפקירים אותנו , ואפילו רצח של שלושה נערים עובר ללא פעולה משמעותית ,

כי להיכנס לבתים בחברון ולעצור מבוקשים זה טוב ויפה אבל ממש לא מספיק ,

כי לפזר מילים שהאחראים למעשה דמם בראשם זה מאיים , אבל בפועל כולנו יודעים -

שעונש מוות הרי אין פה , וכאשר יתפסו ישבו בכלא הישראלי על חשבון כולנו ,

יאכלו טוב , יקבלו ביקורים ואולי אפילו יוציאו תואר .

אנחנו לבד יותר מאי-פעם , רק שהפעם לא העולם הוא זה שמבודד אותנו ,

אלא הממשלה שלנו שניצחה בבחירות , היא זאת שמשאירה אותנו לבד ,

להתבוסס בדמנו , ולהתעורר בלילה לקול אזעקת צבע אדום ופיצוץ מחריש אוזניים של קאסמים .