ניצוצות של תקווה .

בימים האחרונים בעיקבות עניינים ואירועים אישיים שאני עוברת ,

חלפה במוחי באופן מפתיע אך מדוייק לדעתי , מטאפורה מעניינת .

הרגשתי שהתקופה הנוכחית היא בשבילי כמו פאזל גדול , שיש בו די הרבה חתיכות חסרות ,

ובכל יום שעובר בעיקבות דברים שקורים , החתיכות החסרות לאט לאט משלימות לי את הפאזל .

יש לי עוד דרך לעבור על-מנת שהוא יהיה שלם וללא שום חתיכה חסרה .

הדרך רצופה בפחדים והתרגשות גם יחד , וכל רצוני שהיא תעבור בנעימות ללא מכשולים וקשיים .

זה לא סתם שאומרים שחשוב להנות גם מהדרך , ולא רק מהמטרה ,

לפעמים הדרך היא זאת שמחזקת אותנו , היא זאת שמחשלת אותנו ,

וכאשר השגנו את המטרה , הדרך היא זאת שניצרבת חזק בתוכנו , וגורמת לנו לא לשכוח מה עברנו ,

ובוודאי מזכירה לנו בכל-פעם מחדש לא לקבל דבר כמובן מאליו .

הלוואי ואוכל בקרוב לכתוב שהפאזל הושלם בצורה הכי מושלמת שלו ,

ושאפשר אפילו למסגר אותו ולתלות אותו לראווה על הקיר . אמן !

היום נחשפו התרופות שייכנסו לסל התרופות של שנת-2014 ,

ומולם ניצבות אותן תרופות שהוצאו מהסל , או שמראש לא ניכנסו אליו גם בעבר .

לשבת ולקרוא כתבות העוסקות בנושא באתרי האינטרנט השונים , פשוט שובר את הלב .

המחשבה על אותם חולים שזקוקים לתרופה כזאת או אחרת , שאמורה להציל את חייהם ,

ואין ביכולתם לממן את עלותה , ובכך נימנעת מהם היכולת להשתמש בה ,

המחשבה הזאת היא קשה ובלתי ניתנת לעיכול . בעצם יושבת וועדה וחורצת גורלות של אנשים .

אני ממש לא מקנאה באותם חברי וועדה , ואני רוצה להאמין שהם מתייחסים לנושא בחרדת קודש .

הייתי כל כך רוצה שהמדינה לא תעמיד את הנושא במחלוקת שכזאת ,

ותצליח לתת מימון לכל אותם חולים הניזקקים לאותן תרופות יקרות .

אף אדם לא בוחר להיות חולה , ועל אחת כמה וכמה לא במחלות חשוכות מרפא ,

שמצריכות שימוש בתרופות יקרות כל כך .

לאורך כל החיים אנחנו שומעים את המשפט העיקר הבריאות , כל-כך נכון , וכל-כך רחוק מלהיות קלישאה .

אין דבר חשוב יותר מלקום בבוקר כשאתה בריא ומתפקד , פשוט אין .

אל תקבלו את הבריאות כדבר מובן מאליו , כי בלי בריאות אנחנו בני-האדם באמת לא שווים כלום !!!!

לפני כשלוש שנים רעשו כותרות האתרים , כאשר קבוצת-שחקנים די גדולה , ממספר תיאטראות ,

הוציאה מכתב להנהלות התיאטראות , ובו הסירוב התקיף שלהם להופיע בהיכל-התרבות החדש שניפתח באריאל .

אני זוכרת שהבטן שלי התהפכה ממש , כשנחשפתי לאותו מכתב שפורסם מעל כל במה תקשורתית .

הדיון הסוער הגיע אפילו לכנסת , ואני זוכרת שצפיתי בשידור החי ששודר בערוץ הכנסת .

אתם יודעים מה ... לא בא לי אפילו להיכנס פה לרזולוציות של פוליטיקה ,

הרי כל אחד יודע שגם רמת-אביב והמקום בו ממוקמים מוזיאון ארץ-ישראל ואוניברסיטת תל-אביב ,

הם על חורבות הכפר הערבי שייח'מוניס , אז לך תגיד את-זה לאותם שחקנים צדקנים שגרים ברמת-אביב .

כאמור את הפוליטיקה אני בוחרת להשאיר בצד במקרה הזה ,

את הפוקוס אני רוצה להפנות לעצם המעשה השפל והפוגעני שמגיע מאותה קבוצת-שחקנים .

הנושא חזר לכותרות בשבוע שעבר , כאשר שלוש שחקניות מההצגה "חברות הכי טובות" -

מיה דגן , יעל לבנטל , ושרית וינו-אלעד , פנו לקאמרי והודיעו על סירובן להופיע עם ההצגה באריאל , בינואר 2014 .

היום קיבלתי בפייסבוק פוסט ארוך שהוציא תיאטרון הקאמרי בנושא סרבנות השחקנים , ולכן בער בי לכתוב עליו .

חשוב להדגיש שמדיניות תיאטרון הקאמרי היא חיובית ,

ואינה עולה בקנה אחד כלל וכלל עם מדיניות השחקנים הסרבנים .

הקאמרי כבר הודיע לפני כשלוש שנים שיופיע בכל מקום שחיים בו תושבי המדינה ,

ואינו נוקט עמדה פוליטית בנושא .

שוב , כמו לפני שלוש-שנים , אני שואלת את עצמי : איך אותה קבוצת-שחקנים ,

יכולה להתנהג בצורה עגומה משפילה ומבזה שכזאת ,

הרי מדובר פה בלהחרים עיר שלמה , עיר מעורבת של דתיים וחילונים החיים בה בדו-קיום ניפלא ,

עיר שתושביה משלמים מיסים בדיוק כמו השחקן ההוא בתל-אביב , (מיסים שמממנים גם את התיאטראות .)

כולנו הרי בני אותו עם , דוברים את אותה שפה , מקיימים חובותינו למדינה ,

מקבלים זכויות שוות מהמדינה , מתגייסים לאותו צבא , הולכים באותו יום-לקלפי ,

אז איך לעזאזל יכול להיות שמישהו כאן מחליט אחרת , ופולט מהחברה שלנו עיר שלמה .

תיאטרון , ובכלל אומנות אלו דברים שאמורים לקרב בין-בני אדם , לא ליצור קרע ומחלוקת ,

אז איך יכול להיות שדווקא שחקנים שהם אנשי רוח ורגשות , גורמים לכזאת תהום ומבדילים בין אדם לאדם ,

אני תוהה אם מחר היו קוראים לאותם סרבנים להופיע בראמאללה או שכם , אם הם היו מסכימים ,

התשובה היא כניראה שכן , ואין דבר יותר מעציב מזה , שאת בני-עמך אתה מחרים ,

רק בגלל שבחרו לגור במקום שלא תואם את ההשקפות הפוליטיות שלך ,

ובפני האוכלוסיה האחרת שאיננה אפילו חלק מהעם-שלך אתה מסכים להופיע . ( אין לי בעיה עם זה , אלא רק

ביחס לעובדה שאת בני-עמך אתה מחרים .)

קשה מאוד לתפוס את-זה , והנושא מצליח לעורר בי אמוציות פעם אחר פעם ,

אני מקווה שתושבי אריאל וגם ישובים נוספים "הזוכים" לחרמות מסוג זה ,

יידעו שאותם שחקנים רחוקים מלייצג את הלך הרוח של הציבור בישראל ,

ושחקן שבוחר בפני מי להופיע  , ופוסל אדם שחושב אחרת ממנו ,

לא ראוי בכלל שקהל יבוא וייכבד את פועלו , עדיף שיישאר בבית ויבדר את עצמו מול המראה . בושה !

אינני זוכרת מתי התחיל הביטוי מדינת תל-אביב להשתרש בדיבור היומיומי .

בתור מישהי שגרה באיזור המרכז , אך לא בתל-אביב עצמה ,

אני מרשה לעצמי לומר : יש דבר כזה מדינת תל-אביב !

ברוב הפעמים הביטוי הזה נאמר בהקשרים שליליים ,

כלומר , תושבי הפריפריה מוחים על-כך שתל אביב היא בעצם בועה ,

וכל מה שמתרחש מסביבה בערים אחרות , רחוקות יותר או רחוקות פחות ,

כאילו לא נחשב , ולא נוגע בכלל למהלך החיים המתרחשים בתוכה .

אני נמצאת בתל-אביב המון , לפעמים אפילו כל יום ,

אבל מתוך הרגל אני אפילו לא מתייחסת לעובדה שזאת מדינה בפני עצמה .

מתי אני כן מרגישה את הבועתיות והניתוק שלה משאר המדינה ?

כאשר מסביב קורים דברים לא טובים ,

לדוגמא בימים אלה שבדרום שורר שקט מתוח , לאחר אירועי האתמול ,

בהם נרצח אזרח ישראלי וצה"ל תקף בעזה ,

או לא עלינו בתקופות שנחתו בצפון ובדרום קאסמים וגראדים ,

אז אני מרגישה היטב את הבועתיות , ממש נידמה שלאף אחד לא איכפת מה קורה במרחק שעה מכאן .

בתי הקפה ומקומות הבילוי מלאים עד אפס מקום ,

החנויות מפוצצות בקונים , ואלו שהולכים ברחוב שקועים בתוך עולם משלהם .

אני לא שוכחת את ימי הפיגועים המדממים בהם תל-אביב סבלה מכה אנושה ,

גרתי אז בעצמי בתל-אביב , ולא היה פשוט בכלל ,

אבל כאשר נסעת לעיר אחרת , ספק אם יכולת לחוש בועתיות וניתוק מהמתרחש בתל-אביב .

בתל-אביב של היום לעומת זאת המצב שונה , אתה אשכרה מרגיש שאתה במדינה אחרת ,

קשה להסביר את זה במילים , צריך להיות פה כדי להבין ...

האבסורד הוא שתל-אביב בעצמה מכילה המוני אנשים שהגיעו אליה מערים אחרות ,

ובכל זאת למרות "קיבוץ הגלויות" הזה , אתה מרגיש שזאת מדינה בתוך מדינה .

כתבתי את הפוסט הזה לא מתוך מקום של ביקורת או שיפוט ,

אלא מתוך עובדתיות , כך הם פני הדברים , לטוב ולרע ...

חזרתי מתל-אביב לפני כשעה , והיום הרגשתי בכל רגע ורגע את התחושות שהעליתי כאן בפוסט .

אני לא יודעת כמה עוד רמזים צריכה ממשלת-ישראל ובראשה בנימין נתניהו ,

כדי להבין שמה שהולך פה מסביבנו הוא לא טוב , ומסכן את חיי האזרחים .

לעיתים נידמה כי ביבי ישן את שנת-החורף שלו , ומדובר בשינה עמוקה מאוד ,

שכן אפילו רציחתם של חיילים ואזרחים לא מצליחה להעיר אותו ולהוציא אותו מהמיטה .

היכן הימים בהם ממשלות ישראל , אפילו השמאלניות שביניהן ,

הגיבו ביד נוקשה וללא רחמים לכל פעולת-טרור שכוונה כנגד אזרחי המדינה ,

היכן הימים בהם אטמו או הרסו את ביתו של אותו מחבל שהלך ורצח יהודים ?

אדישות שכזאת המשתרעת על פרק זמן ארוך כל-כך , אינה מתקבלת על-הדעת ,

ובל נישכח את שיחרור המחבלים המתקרב ובא לקראת סוף-החודש .

עצוב להודות בכך , אבל ניראה כי המדינה שלנו סובלת מתסמונת האשה המוכה ,

במקום לקום ולעשות מעשה שיחתוך אחת-ולתמיד את פעולות הטרור כלפינו ,

אנחנו מבליגים ומבליגים , ובכך רק מחזקים את הצד-השני ונותנים לו לגיטימציה אינסופית להמשיך בשלו .

אני לא מצליחה להבין איך הגענו למצב-כזה בכלל , מתי הפכנו לפחדנים ?

גם אני כמו כל-אחד מאיתנו לא רוצה שתיהיה פה מחר בבוקר מלחמה ,

אבל זה לא מונע את העובדה שצריך להגיב במלוא העוצמה , תגובה הולמת ומיידית ,

על-מנת שבצד השני יבינו פעם אחת-ולתמיד עם מי יש להם עסק ! ! !