ניצוצות של תקווה .

פעמים רבות אנחנו מודאגים מאוד ממשהו , כל-אחד וסיבותיו עימו .

הבעיה העיקרית עם הדאגות היא שאם לא נצליח למתן אותן ,

הן עלולות להשתלט לנו על החיים ולכרסם בבריאותנו .

לא פעם הייתי מודאגת מאוד מעניין כל-שהוא ,

ובסופו של דבר הכל הסתדר על-הצד הטוב ביותר ,

אבל הדרך עד לפיתרון אותו עניין מעורר דאגה הייתה ארוכה ומייגעת .

אין לי באמת פיתרון קסם איך אפשר להתגבר על דאגות ,

ובכל-פעם מחדש כאשר אני ניתקלת בסיטואציה כזאת ,

אני מנסה להסתכל לדאגה ישירות בעיניים ,

להבין אותה מה שניקרא לאורכה ולרוחבה ,

ואז ליצור פתרונות רלוונטים שיכולים להרגיע ולו במעט את הדאגה .

לפעמים זה מצליח לי די מהר , לפעמים זה אורך שעות ואף ימים .

אני חושבת שלדעת לשחרר ממשהו , ולהניח לדברים לקרות ,

זה הפיתרון הכי נכון , אבל צריך המון מודעות וחיבור עצמי על מנת להגיע לשם ,

ועל אף הרצון הטוב וההשתדלות , לא תמיד זה מצליח לנו .

כרגע מסתובבות מספר דאגות מטרידות בראשי ,

ועדיין לא הצלחתי לשחרר לגמרי ולהירגע ....

מקווה להצליח ליישם את מה שכתבתי בפוסט במהרה ,

ואז גם הפיתרונות יבואו מאליהם והכל יראה פשוט ורגוע יותר .

הייתי מאוד רוצה להאמין שאיכשהו גם כאשר הכל ניראה אבוד ומייאש ,

פתאום יכולה להידלק באופק נורה קטנה של אור מלטף ,

שקצת עוזר להאיר את האפלה הנפשית שאדם שרוי בה .

השאלה הנישאלת היא האם אדם השרוי במצב-מצוקתי עמוק ,

יכול בכלל להבחין באותו אור שנידלק לקראתו ובשבילו .

על האור הזה בדרך-כלל אחראים אנשים שעוזרים לנו לצלוח מהמורות וקשיים ,

לפעמים אותם אנשים עושים את זה ביודעין שהם אכן עוזרים לנו ,

ולפעמים מדובר באקרעיות ובצירוף-מקרים .

איך שלא יהיה צריך לשים-לב לאור המעודד הזה ולא לפספס אותו ,

כי גם נורית קטנה שמאירה את נפשנו האפלה ,

יכולה להפוך עד מהרה לאור ענק ומלטף שישמור עלינו ,

ובעיקר בעיקר יוציא אותנו מהבור החשוך אליו נקלענו .

מאז פתחתי את הבלוג לפני שלושה חודשים בערך , ועל אף היותי אדם אנונימי ולא מוכר ,

זוכה הבלוג שלי לכניסות רבות , לקוראים קבועים ולתגובות מחממות לב באמת !

כבר סיפרתי בפוסטים קודמים כמה הכתיבה חשובה לי , ועושה לי טוב .

השאיפה הגדולה שלי היא שהבלוג יגיע לרבבות אנשים , ואולי אף יהווה מקפצה נוספת ,

ובנוסף אליו אוכל לפרסם טורי דעה , באחד מאתרי האינטרנט הפופולאריים .

למען האמת פניתי לשני אתרים חשובים , אבל עד-כה לא יצא מזה משהו קונקרטי ,

ככה זה , אם אין לך קשרים כניראה לא סופרים אותך ...

אבל אני לא מתייאשת , ובעיקר יוצאת מחוזקת מהכניסות הרבות לבלוג , ומהפידבקים .

מקווה שבשנה הקרובה אצליח לפתוח את הדלת -

מצד אחד להמריא עם הבלוג ולזכות בקוראים רבים ,

ומצד שני להגיע לכתוב אפילו אם רק מידי פעם באחד האתרים .

אני חושבת שיש קסם מיוחד דווקא באזרח הפשוט והלא מוכר כעיתונאי ,

שיכול לכתוב פעמים רבות מדם ליבו בצורה אמינה ואותנטית ,

ולהביא פן נוסף ומעניין לנושאים כאלה ואחרים , מעבר למה שמביא העיתונאי הידוע והמוכר .

אחרי כותרת חזקה שכזאת , לא באמת צריך להוסיף הרבה ,

אלא רק לצרוח בבכי עד-השמיים ולשאול ל-מ-ה  ? ? ? ? ?

יש אנשים שנישמתם זועקת להגשים דבר מהותי ובסיסי כל-כך ,

ויש את האחרים שהכל מונח להם על מגש-כסף , ורק עסוקים בלקטר כל-היום .

למה אחד צריך לעבור דרך רצופת-קשיים ומכשולים עד כדי שיתוק ופחד ,

והאחר מהלך כל חייו על ענני-נוצה הנושאים אותו בקלות ממטרה למטרה .

חבל שאי-אפשר להתפטר מהחיים כמו ממקום עבודה ,

ואז להנות קצת משקט נפשי וכספי-פיצויים ,

אבל זה-בדיוק העניין החיים ממשיכים וממשיכים עם כל הכאב הסבל והתיסבוכים .

הרשת מלאה בבלוגרים , ובמגוון רחב של תחומים בהם עוסקים הבלוגים .

מאופנה , אקטואליה , זוגיות , סיפורי-חיים ,

דרך מתכוני-בישול ואפיה המלווים בתמונות מעוררות תיאבון ,

ועד פוליטיקה , פילוסופיה , טיולים , חוויות אישיות ועוד ועוד ...

כאשר גמלה בליבי ההחלטה לפתוח בלוג לפני כמעט שלושה חודשים ,

עשיתי זאת כתוצאה מבערה-פנימית חזקה של צורך לכתוב להביע ולשחרר את אשר בתוכי .

היום כמעט שלושה חודשים אחרי , ולאחר כתיבה של פוסטים רבים ,

הבנתי דבר אחד חשוב אותו יישמתי כבר מהיום הראשון ,

על-אף שלא הייתי מודעת אליו כמו עכשיו , ועשיתי אותו כניראה באופן-טבעי .

המתכון המנצח לדעתי לכתיבת פוסט מעניין ,

הוא לשבת ולכתוב אך-ורק שמשהו באמת יושב לך בפנים ומחכה להשתחרר החוצה לעולם .

זה יכול להיות משהו כואב , עצוב , מציק , מרגש , משעשע , מכעיס , וכו'...

אבל זה חייב להיות-שם , רק-כך יבואו המילים , ורק כך הפוסט יהיה אמיתי ואותנטי .

קרה לא פעם שבמהלך היום הרגשתי ריקה מבפנים , שום דבר לא ישב שם ,

ולכן גם לא הרגשתי שום צורך לשבת ולכתוב , כי בפנים הכל היה שקט ורגוע ,

ופתאום משום מקום בעיקבות דבר שקרה לי באופן-אישי ,

או בעיקבות ידיעה כל-שהיא באינטרנט , פתאום נוצר המשהו המיוחד -הזה ,

שיוצר את הדחף העז לשבת לכתוב ולהוציא הכל החוצה כמו מזרקה של מילים .

אדם שאינו כותב אולי יתקשה להבין אותי ,

אך כל אותם בלוגרים ותיקים יותר וותיקים פחות ,

בטוח יכולים להזדהות עם התחושה , ויודעים היטב ל-מה אני מתכוונת ...