סיפורים בהמשכים :))

2013
-
הגענו לחתונה שעה לפני הזמן בשביל לעזור. האולם אירועים שבו התקיימה החתונה היה אזור פתוח שכולו היה מכוסה דשא ושבילים קטנים כדי להדריך את האורחים. אולם גדול ושקוף היה בנוי בצד השטח לארוחה ועוד כמה דוכני מזון ושתייה היו מפוזרים בכל השטח.
תום, החתן, יצא לקראתנו מהאולם הגדול כשרוטב היה מרוח על צד שפתיו.
"יש לך כאן קצת..", אמא שלי סימנה עם היד שלה על פניה, כמובן שאחי ניסה לנקות את המקום בצד השני. כולנו צחקנו ואמא הלכה לנקות אותו.
"נו אתה מתרגש כבר?" שאלה אחותי הקטנה שחיוך חמוד היה מרוח על פניה.
"עכשיו עדיין לא", צחק, "סתם ברור שכן! איך לא?", אמר וצבט את לחייה.
הלכנו לשבת ליד אחד הדוכנים, כל אחד לקח נשנוש קטן מהמגשים שהיו מונחים על הקורה. שוחחנו וצחקנו כדי להפיג טיפה את המתח שהיה שרור בכולנו.
בלי ששמנו לב השטח התחיל להתמלא באורחים. דנה, אשתו לעתיד של תום יצאה מהאולם הגדול והלכה לכיווננו.
"יאללה תומי צריך ללכת לברך את האורחים", אמרה כהשגיעה. יחד הם הלכו לשער הכניסה לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו.
"אוי, תום שכח כאן את הטלפון", אמא שלי אמרה תוך כדי גלגול עיניים, "כל כך טיפוסי".
"אני אקח אותו", התנדבתי ושמתי את הטלפון בכיסי.
לפני שהתחילה החופה, אני ואחותי הקטנה הסתובבנו בין כל המשפחה הקרובה אלינו. הדודים נתנו לה המון סוכריות וממתקים, שאותם שמרה בתיק מסורבל שהיה מונח על כתפה. הבני דודים הצעירים העיפו אותה באוויר תוך כדי שצחקה את הצחוק התמים של ילדים ולי אמרו 'שלום' קטן שהיה מלווה בשיחת חולין קצרה וכמובן הסבים והסבתות שחיבקו אותנו בחוזקה כאילו כל יום יכול להיות הפעם האחרונה שיעשו זאת.
אחרי הסיבוב, קראו לכל האורחים לשבת בכיסאות לבנים שהיו מסודרים בשני גושים מסודרים וביניהם שטיח לבן ארוך ובצדדיו פרחים מכל הסוגים ומכל הצבעים.  
למרות שהייתי אמור להיות השושבין, אמרו לי לשבת באזור הכיסאות. אחרי כמה דקות של סידורים אחרונים ובקשת שקט, סוף סוף התנגנה מוזיקה רגועה ושקטה, מוזיקת חתונות. מתחילת השביל הגיחו שני ילדים קטנים, ילד שהיה לבוש בחליפה קטנטנה מגונדרת וילדה לבושה בשמלה לבנה ושיערה אסוף בצמה מיוחדת. הם פיזרו עלים יבשים וריחניים על השטיח הלבן מתוך סלים קלועים מקש. אחריהם היו החתן והכלה, (שם) ודנה, הולכים באיטיות כשעל פניהם חיוכים גדולים, כשזה הרגע המאושר בחייהם.
הטקס התחיל. אחרי הנאום של הרב ואחרי השאלות הרגילות...
"אתה רשאי לנשק את הכלה".
 נשמע קול פיצוץ וקונפטי אדום בצורת לבבות יצא מכל הצדדים בזמן שהזוג המאושר המשיך בנשיקה.
פתאום הרגשתי רטט בכיס החליפה שלי. נזכרתי שהטלפון של תום עדיין היה שם. זאת הייתה הודעת טקסט ממספר חסום. פתחתי אותה.
'קודם כל מזל טוב, בוס. רציתי רק להגיד לך שהילד הקטן לקח את השקית היום והספקתי לקחת אותה עם המפתח שנתת לי לביתו. לילה טוב."
 -
 מה, לא מפתיע?
בכל מקרה אם יש לך הערות, ביקורת על האורך, על הכתיבה, לא משנה על מה תכתבו בתגובות :)
ומי שרוצה שאני יודיע לו כל פעם שעולה פרק חדש גם לכתוב בתגובות 

לפני שאני מתחילה את הפרק, בשביל שזה יהיה פשוט. אני כל הזמן במהלך הסיפור יחליף כל הזמן בין השנים שלפני המאסר ואחרי. 
אז לפני המאסר- 2013, אחרי המאסר 2038  

-

2038
-
אחרי כל כך הרבה שנים של מאסר כזה, אחרי כל כך הרבה שנים של מקום חשוך, ורק כמה שניות של אור.
ידעתי שאני אנקום. ידעתי את זה מהרגע הראשון שנכנסתי לתא הקטן ההוא. חבריי היחידים היו הספרים, ועוד ידיד אחד שהיה שותפי לתא.

לא היו הרבה דיבורים בינינו, רק אם היה זה נחוץ. השנים שעברו, עברו עלי בשיגעון פנימי. ידעתי שאני מתחיל להשתגע מכל המחשבות האלה, מה היה קורה אם? מה היה קורה אם הייתי מחליט  שונה? אולי לא הייתי פה? אולי האשם האמיתי היה יושב כאן במקומי?
למרות השגעון שהיה לי, ידעתי שאני צריך להתנהג טוב.
כל יום בארוחת הבוקר חייכתי לאסירים ובירכתי אותם בברכת בוקר טוב. 
כל צהריים שהיו נותנים לנו לשבת בחוץ, באוויר החופשי, הייתי אומר תודה לאסיר שהיה פותח את הדלת, ואף פעם לא הייתי מעורב בקטטה.

כל ערב הודתי להם על היחס הטוב שנתנו לי גם היום.

ידעתי שזה יקצר לי את הזמן שם בפנים, את הזמן הנוראי הזה בהמתנה לצדק, וצדקתי.

אחרי עשרים וחמש שנים יצאתי שוב פעם לעולם האמיתי, לעולם של אנשים משוגעים באמת. 

ניידת הסיעה אותי לאותו בית ישן ונטוש. הבית שבו גדלתי.

"תודה רבה", הודתי לנהג בנפנוף יד, הוא נופף אליי בחזרה וחייך תוך כדי שהמשיך לנסוע לייעדו הבא. כנראה שהתנהגות הכלא שלי הייתה כבר חקוקה במוחי.

פתחתי את שער הכניסה והלכתי דרך השביל, שהיום היו מלא כולו בעלים יבשים ככה שכל צעד שלי היה מלווה ברעש של פיצפוץ.

הדלת הייתה פתוחה כשהגעתי אליה. עליתי במעלה המדרגות לחדרי. החדר היה נראה בדיוק כמו שהיה כשעזבתי אותו, כמוהו גם כל הבית.
שום דבר לא זז ממקומו, שום דבר לא השתנה אפילו לא במקצת, ואני ידעתי למה. ידעתי את הסיבה הנוראית.
במחבוא הסודי שלי, מתחת לאחת המגרות של שולחני, היו מודבקים כמה שטרות של מאתיים שקלים. ידעתי שיגיע יום והכסף הזה, לא משנה מאיפה הגיע, יהיה שימושי.
אחרי חיטוט בחדרים אחרים בחיפוש אחר כסף קטן ואחרי שטיפה קצרה במקלחת, יצאתי לרחוב.
הרחוב שלנו תמיד היה שקט. השכנים היו אמנם חטטניים, אך עשו זאת בלי שאף אחד יבחין בזאת.
המקום השני שביקרתי בו היה חנות בגדים. אחרי הליכה מרובה הגעתי לרחובות הראשיים של העיר. מצאתי חנות קטנה שמסביבה היו רק מסעדות, ונכנסתי אליה. אפילו שזאת הייתה רק חנות, התחברתי אליה מהבחינה של השוני שלה. של הבדידות. רק היא לבד במקום שונה, בלי דברים מוכרים ודומים לידה. ככה הרגשתי בכלא, כל כך לא שייך. בתוך החנות, הבגדים היו מסודרים בשולחן קטן באמצע החנות ובעוד כמה ארונות גדולים בצידי החנות. כשמצאתי כמה בגדים שהתאימו לי, צעדתי לאט לקופה. הקופאית, ששתתה קפה ופתרה איזה תשבץ בעיתון היומי, קמה מהר לעזרתי כשראתה אותי מגיע והקופאית הזאת, אני הכרתי אותה, זכרתי אותה טוב- ולפי הבעת פניה גם היא זכרה אותי.
-

מקווה שהפרק הזה הכניס אתכם למתח, ואם למישהו יש הערות על  הכתיבה, אני אשמח לקבל ביקורת
ואני לא איעלב  
ופתחתי עכשיו משהו ששמעתי עליו עכשיו, קבועים. כל מי שרוצה שאני אכתוב לו תגובה בבלוג שלו כל פעם שיש פרק חדש בלי לפתוח מייל כל פעם(מנויים) אז שירשום בתגובות :)

תמיד ניסתי
לכתוב סיפורים מותחים, יפים שבאמת יעניינו את מי שקורא. כל פעם שאני קוראת את מה
שאני כותבת אני מתאכזבת, אני לא יודעת למה. אני מרגישה שמה שאני עושה הוא לא מספיק
טוב. אפילו שפוסט הקודם של המבוא, היו רק 2 תגובות (לא שזה רק, כן? בשבילי זה
המון) פשוט לקרוא את זה, את התגובות זה ריגש אותי ובאמת נתן לי השראה לכתוב את
הפרק הבא בלהט ובאמת לנסות לעשות אותו הכי טוב שאני יכולה. מקווה שאהבתם


-
מחר פרק 2 והוא יהיה ארוך יותר :))