אני שוכבת על האפר, מתחתי צוק ומעלי הכוכבים שנראים פה כל כך בברור. השקט הוא הדבר היחיד שאני שומעת - לא מכוניות, לא דיבורים, אפילו לא איזה כלב נובח. אני מביטה בשביל החלב, רואה מדי כמה דקות כוכבים נפולים ולא מבקשת משאלה - כי משאלות לא מתגשמות בזכות כוכב נופל, אלא בזכות הרבה רצון ומוטיבציה. פתאום אני מבינה שאין לי משאלות, רק חלומות שאגשים יום אחד. המשאלה שלי מזה הרבה זמן הייתה להיות מאושרת, וככה פתאום באמצע המדבר הבנתי שהגשמתי אותה, שהגעתי לכל דבר שרציתי.
אחד הבנים אמר לי באותו היום שאני יודעת מה אני שווה ואני הבנתי פתאום עד כמה זה נכון. אני יודעת שאני יפה, אני יודעת שיש לי גוף יפה, אני יודעת שאני בן אדם טוב שכיף להיות בסביבתו, אני יודעת שאם אחייך לכל גבר ואביט לו עמוק בעיניים הוא לא יתאפק והכי אני יודעת שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה אם אני רוצה בזה מספיק. אני בלתי מנוצחת ואני יודעת את זה. וזה טוב, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המלחמה בדרך לאושר