נץ שחור

אהובתי

פג התוקף, נגמר בזמן.

הפנטזיות המטורפות, האכזריות 

כבר לא תתגשמנה לעולם.

אאחל לך דרך צלחה במסע,

זה שתעברי לבד מעכשיו ולעד.

בדמיוני אצייר לך אהבה,

כמו שחלמת.

אותו מחבק אותך מאחור במותנייך,

מנשק את העורף

אחרי שהסיט לך את השיער.

ואת מחייכת. 

עינייך נוצצות.

אנתק אותך, אהובה

ממחשבותי,

מרצונותי.

אשחרר אותך לחופשי,

אל חייך - מחיי.

רק ערב אחד בשנה אזכור.

13 ביוני, לקראת חצות.

עת נגעו שיפתותינו לראשונה זו בזו.

היי שלום.

השעות חולפות לאט

שוב, כאילו קפא הזמן.

כמו אז במדבר.

הגרגרים בשעון החול נופלים לאט.

כמו אז, 

כמו לפני החתונה.

שלוש שנים של טירוף.

שלוש שנים של חיים אחרים.

מצטמצמות לארבעים ושמונה שעות אחרונות.

רק את תדעי

מה עשינו אתמול.

רק את תוכלי

לנצח איתי הכל.

ארבעים ושמונה שעות.

הגבול בין כח בלתי מוגבל,

להבנה שהכל הוא סתם,

סתם כך.

תהיי איתי ויחד נצליח לכבוש את העולם.

תלכי - עדיין יש בנו מספיק כח לסובב אותו.

אנרגיות פסיכיות.

ימים מוזרים.

הפיק מתקרב.

אחריו המבול

לקחת אחריות,

לחצת על הכפתור.

אין דרך חזרה.

שקט או סערה.

בקרוב, בקרוב מאוד נדע.

הפעם זה באמת

הכל או כלום.

את.

כן את. זאת שקוראת אותי עכשיו.

אולי תסגרי את הדפדפן, ותחסכי מעצמך את הבאלגן?

את לוקחת סיכון, את יודעת...

מקור השראה ללב אוהב.

לוקחת אחריות.

על מה שכבר נכתב (כאן ובעבר),

על מה שעוד יכתב (כאן ובעתיד).

המלצה שלי: "תסגרי עכשיו!".

ילדה יפה אמרה לי פעם: "אם פעם אהיה בחדר סגור, ובאמצע יהיה כפתור אדום, עם שלט גדול: "לא ללחוץ", אני אלחץ".

זה קורה עכשיו, ילדה יפה.

חדר.

כפתור אדום.

ואת.

אפילו זה שבנה את החדר, הרכיב את הכפתור וחיבר את החוטים...

אפילו הוא, זה שהזמין אותך לחדר, כי הבטיח לך פעם לקרוא כל מה שיכתוב לך...

אפילו הוא לא מסוגל לדעת מה יקרה אם תלחצי.

אז זה עכשיו, ילדה יפה.

חדר.

כפתור אדום.

ואת.

(לא יודע אם לקוות שאת כבר לא אותה ילדה יפה או שנשארת)

לוחצת?

עדיין פורטת על אותם מיתרים,

כמו באותו קיץ מופלא.

עדיין נוגעת באותם מקומות קדושים,

כאילו כלום מעולם לא קרה.

וזה עדיין דוקר, וזה עדיין גוזל חמצן,

בכל פעם שאני חושב עליך.

וזה קורה, קורה כמעט בכל שניה.

כן, זה עדיין, כמו בספרים.

כנראה שכתבו אותם אנשים אוהבים.

למה, למה זה לא היה יכול להיות ככה, כשהיינו קרובים?

למה, למה זה חוזר עכשיו, כמו שהיה אז, כשאנחנו חייבים להיות רחוקים?

למה, למה זה ככה עכשיו, חזק מתמיד?

כשאבד כל סיכוי לחבק אותך שוב.