כל מה שלא אמרתי

שונאת את זה. פשוט שונאת את התקופה הזאת. של מיליון חזרות אינסופיות שמרגישות כמו נצח, 
של בדיקת תלבושות פעם אחר פעם אחר פעם, של טונות איפור שנמרח לי על הפרצוף באופן מוגזם,
עד שזה כבר ממש מרגיש כאילו שזה הרבה איפור וקצת אני, במקום הרבה אני וקצת איפור.
שונאת את כמויות הג'ל העצומות על השיער, את הקוקו שתמיד גורם לי להרגיש כאילו שעוד רגע נתלשת לי הקרקפת.
את הנסיעות הרבות והארוכות באוטובוס לאולם, את הצעקות בזמן החזרות, 
את הלחץ הבלתי פוסק, את חוסר שביעות הרצון התמידית.
פשוט לא אוהבת שבועות של לפני הופעות.
אני כ"כ לא אוהבת את זה, עד שלפעמים אני לגמרי שוכחת שאני עושה את זה בשביל הכיף. בשביל הסיפוק והריגוש.
כל פעם מחדש אני חושבת שדי, הנה, נסיים את הסבב הזה ושנה הבאה אין מצב שאני חוזרת,
אבל איפשהו בין האורות שנדלקים לפתע למחיאות הכפיים של תחילת המופע, 
עולה בי התחושה הזאת. האדרנלין הזה. הסחרור.
ואז אני נזכרת,
שכרגע,
על הבמה הזאת,
עוד שנייה אני הולכת לעשות את מה שעושה לי הכי טוב,

וכל זה היה שווה את זה,
בשביל הרגע האחד הקטן הזה,
שנייה לפני שהכל מתחיל.