| 7/2013
לפנות בוקר
שש בבוקר...וואו.עכשיו כשאני חושבת על זה..מתי אני כן ישנה?הדקות היחידות שישנתי הלילה היו כשהסרט עייף אותו ודווקא אז החזקתי את העניים שלא יסגרו.זה היה סרט יפה,מותחן,קיוויתי שזה יעייף אותי וירדים...אבל לא.וזה מה שקרה.יש לילות כאלה.שאתה פשוט..ערני.לא..נראלי שאני היחידה.היה לילה אחד,שעמד בזמנו לפני מבחן קבלה חשוב.לא ישנתי.הייתי מתאמצת,נלחמת בזה,סוגרת את העניים ולא פוקחת גם אם אני לא באמת נרדמת-אם לא הייתי מכירה את עצמי,וחושבת שאני אהיה כל כך עייפה שאירדם שמה,מול הבוחנים.לא.לא נרדמתי.באוטו?כן,חצי שעה,שעה-לא היה עם מי לדבר.אני מאלה שכשנפקחות להם העניים הן לא נסגרות.אני באמת תוהה,מה מטריד אותי כל כך?לא חסר,אבל התקופה הזאתי,הימים האלו,אמורים להיות ימים שקטים לא?מגיעים לי הימים השקטים שלי...אבל הנחמה היחידה שיש לי הלילה,אחרי שאני כבר נכנעת ומתכננת את המרתון טלוויזיה שיהיה לי לאורך הלילה,היא שמחר אני ישן כמו שצריך...והכול יחסי.
| |
אני משתגעת
משו במנגינה הזאת.המנגינה היחידה שנכנסה לי כל כך חזק לראש.זו בעצם המנגינה שחצצה בין החובבנות לצורך התלותי לנגן.עליתם עליי,בכוונה לא הזכרתי את המילה מקצוענות.זה כי זה לא תקף לגביי.מקצוענות זה משהו מבריק.גאוני.שאפתן לעוד.לא אני.אבל המנגינה?נכנסה חזק.הלוואי שהמסמרים על הקיר שלי היו תלויים חזק כמו שהמנגינה הזאת חדרה אליי.האצבעות שלי לא מפסיקות לשחזר את התנועות של הנגינה.כבר תקופה.כשאני מורידה את הידיים מהמקלדת הם זזות.כשאין ליידי שולחן או משטח,יהיה אגודל כתחליף.אני ימצא להכול תחליף.thats what i do.מוצאת תחליפים.אני אובססיבית...כל מה שנכנס למחשבות שלי לא יוצא.ברור.מה שהולך שמה זה כאוס.מה שמצחיק זה שכבר כמה דקות הולך בראש שלי קטע משיר וחוזר על עצמו ואני לא שמה לב.אני משתגעת.אני מופרעת.אני רוצה לדפוק את הראש בקיר אבל זה ייכאב.אבל זה יגיע לשם.זה תמיד מידרדר.הכול מידרדר.כל מה שאתה שם לב אליו.זה תמיד קורה לי.קשה לי.אני רוצה למות כשאני שמה לב לזה.ואז אני מנסה להפסיק.להתרכז חזק בטלוויזיה.אבל אז תצוץ לי מחשבה לראש.וההשתלשלות של איזה מקרה מופרח לגמרי תתקיים בחיזיון שלי ופתאום אני יחייך כמו מפגרת ואז יתעורר וישים לב שצריך לשנות לפרצוף רציני...אבל אני יתחיל לחשוב על מי ראה וראה מה ומה חשב ולמי יספר ואיך יגיבו ומה יחשבו ויסתכלו מוזר או שלא או שכן אוט שלא או שכן או שלא אחחחחחחחחחחחחחחח אני משתגעעת!אני משוגעת
| |
כאב שלא עוזב
מליון פעם ההורים אמרו לי לשכוח מהכאב,"זה לא שלכאב אכפת כל כך ממך".וכמובן שאיך מומלץ לשכוח מכאב,להפסיק להתרכז בו,לחשוב על דברים אחרים,להשקיע בכל דבר אחר,שאינו הכאב. הכאב הזה אנוכי.לא אכפת לו מבעליו,נשאר במקומו ורק גודל כמו בנאדם.כמובן שהוא מטופח,הרי חייבים לטפח לא?אבל מה כשהתודעה מתעוררת?כשאנחנו חוטפים איזו הארה קסומה בעוד יום דיכאוני ובודד?פה זה הבנה,שלכאב שלך יש שם,לא שם שהמצאת לו כשהדיכאון חגג.שם-כאב שלא עוזב.חברים,אני צריכה עזרה.איך נפתרים מכאב,שמזכיר לך על קיומו כל בוקר,כשאתה מסתכל במראה?כל יום,כשאתה צועק לאחייך לשלום כשהם יוצאים לבלות בעוד שלך מחכה דייט לוהט עם הטלוויזיה?עזבו,כמו בפוסט הקודם,מספיק לשמוע שיר מפעם,שהיית שומע עם החברות שהקיפו אותך בזמנו,בשביל להיזכר בכאב,שלא עוזב.פה נכנסת אובססיה.אתה בורח,לכל דבר שיסיח אותך מהסיכוי להיזכר בזמנים הטובים שהתפוגגו והשאירו אותך מדוכא ללא תובנה,במקרה שלי-נגינה.אני מנגנת כל הזמן,זה עושה אותי טובה יותר.מי יודע-אולי ביום מן הימים כשיעמוד בבמה מול קהל מרוצה אודה לאותם בנות שנטשו ובעיקיפין משוכלל ביותר נטלו אחריות על ההצלחה שלי.כמובן,שאולי.יש תקוות חדשות כל יום.אני שמחה שיש לי למה לחכות.אני זוכרת זמנים שהייתי יושבת חסרת תחושה מחכה שמשו ייקרה.זו הייתה תקופה קשה.אבל היו תקופות קשות,והיו תקופות קשות בעוצמה אחרת.כמו זו שאני מספרת עליה.לפחות עכשיו יש לי יעד.לא,לא יעד להכיר מלא חברות חדשות ושיהיה לי חבר ובלה בלה ובלה.אלא שאני יעשה את מה שאני אוהבת,ושכולם ידעו מזה.לנגן.
| |
מוזיקה-היית יוצא איתה?
מוזיקה.מה זה מוזיקה.
חיים
אושר
מושיע
אוויר
ווריד
מכונת חיים
מפלט
מקלט
מכסה
רוגע
צורך
רצון
שקף
רגש
ריגוש
תעסוקה
או במילים אחרות-
אמנות סידור הצליל והשקט בזמן.
אני שואלת-מה הייתם עושים בלי מוזיקה?לא,לא אתם,חובבי הספרים,סרטים,משחקי וידאו וכל מה שהוא לא מוזיקה.השאלה מופנית אליכם-אלו שבכו עד ייאוש,שהרגישו כאילו הם לא שווים חול,שהורידו להם את הביטחון העצמי,שרצו לשים קץ לחייהם,שהתייאשו,נכנעו,וויתרו,בכו,נכשלו,הושפלו,והרגישו רע-אבל המוזיקה הצילה אותם.מה אתם הייתם עושים בלי מוזיקה.משו..בדבר הזה שנקרא מוזיקה אין בדברים אחרים...היא יכולה להביא לכם את הצורך החזק להתמודד.
music saved my soul
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
