לפי החליל שלי

היא הניחה את המשקה על השולחן והתיישבה לידי.

"את עדיין כאן"

"אני עדיין כאן"

"את נשארת בסוף?"

"לא."

"אתגעגע אלייך"

"לא באמת"

"את תתגעגעי אליי?"

"יותר משאתה תתגעגע אליי"

"מדוע את חושבת שלא אתגעגע?"

"אני לא באמת בן אדם בחיים שלך."

"לעולם לא היית רק זיון בשבילי"

"לא אמרתי שהייתי רק זיון"

אני מטה את ראשי קלות לכיוונה, מסתכל בעיניה הירוקות בזווית העין.

"אני דמות" היא ממשיכה.

"דמות?"

"דמות. אני דמות בבלוג שלך, דמות בפנטזיות שלך, דמות שאתה מתכתב איתה בפלאפון"

"דמות שהכרתי פה. דמות שאני מדבר איתה. דמות שאני שוכב איתה."

"כן, דמות שאתה מזיין מדי פעם."

"את תחזרי?"

"אין לי בשביל מה"

"גרת פה כל החיים"

"ולאן זה הוביל אותי?"

"היה לך כל כך נורא פה?"

"לא."

"אז למה את עוזבת?"

"זאת סיבה להישאר?"

"אני זה לא סיבה להישאר?"

"אין בינינו כלום."

"את לא רצית."

"אתה לא רצית"

אני מסתכל עליה. היא מכונסת בתוך הסוודר שלה שגדול עליה לפחות במידה. היא נראית כאילו התעוררה לפני עשר דקות, שזה לא אופייני לה, בדרך כלל היא נראית כאילו היא התעוררה לפני חמש דקות.

"בטח שרציתי"

היא אמרה את שמי, בטון הזה שיש רק לה. כאילו היא מעריצה אותי ומשועממת ממני בעת ובעונה אחת.

"בוא לא נשחק את המשחק הזה."

"מתי את עוזבת?"

"אולי היום. אולי מחר. המזוודה כבר ארוזה."