עברו 364 יום ונשארו 365 יום.
365 ימים, שנה שלמה, 12 חודשים, 8760 שעות
שבהם אני פשוט רכוש צה"ל.
הייתה שנה מטורפת, שנה מייאשת, שנה משמחת, שנה מרגיעה, שנה מלחיצה.
זאת הייתה שנה, לא כמו כל השנים אבל אשכרה שנה.
אני זוכרת את היום שבו התגייסתי, הייתי רגועה, לא בכיתי, אפילו חייכתי.
סוג של מסיכה היה החיוך, מסיכה שמסתירה את הלחץ, מנסה להוציא את האומץ החוצה.
לא יודעת להסביר מאיפה הכוח לא לבכות במשך כל היום המוזר והמפחיד ההוא
מאיפה הכוח להיכנס לכל שלב בבקו"ם המסריח בתל השומר עם החיילים השבוזים וחסרי הסבלנות עם חיוך.
אולי מעצם העובדה שאני מתחילה את השנתיים האלה - ובעצם בו זמנית מסיימת עם השנתיים האלה.
כ"כ הרבה זמן שרציתי שייגמר, כ"כ הרבה זמן מתכוננים לשנתיים המסכנות האלה, כ"כ הרבה מיונים
כ"כ הרבה מבחנים, כ"כ הרבה פחדים - בשביל שנתיים.
אני לא מתחרטת על שום רגע - אני יכולה להגיד עד מתי וכמה עוד ב12 חודשים הבאים כמו משוגעת ואני לא אצטער
למה? כי הצבא באמת באמת עיצב אותי. הוא לימד אותי שביישנות זאת לא הדרך, ושלהיכנס לכל חדר עם חיוך
איכשהו תמיד יציל את המצב. הצבא לימד אותי שזה לא משנה מי את או מה את - הרפואה הצבאית תמיד תחשוב שאת משקרת, ותמיד צריך לעשות דרמות. מי שלא חותר טובע.
אז כן - אני ג'ובניקית מן המניין. לא סתם ג'ובניקית, ג'ובניקית עם שרוך! אפור!
אין על חינוך בעולם הזה, לפחות בחיל כמו מודיעין, כי זה פשוט עולם אחר בצה"ל.
אני באמת קיבלתי הכל בצבא על מגש של כסף - המקום שרציתי אחרי הקורס שרציתי, קורס כ"כ אינטנסיבי,
שאיכשהו הביא אותי למקום שניסיתי להגיע אליו כל הזמן הזה. רציתי שותפה לתפקיד - וקיבלתי.
רציתי יומיות - וקיבלתי. אבל עדיין משהו בי רוצה לצאת החוצה.
אולי זאת עצם העובדה שאני חייבת לקום בבוקר וללכת, עצם העובדה שאני חייבת לתת 3 ימים כל חודש בשביל תורנויות,
להפסיד חגים ושבתות כי מה לעשות, צריך לשמור וכמובן - איך אני אוכל לחיות בלי חמודי הנשק שלי?
כבר חושבים שאני מאבטחת מתקנים אבל לא באמת אכפת לי.
כנראה שהפוסט הזה יישאר טיוטה, או שיעלה לסביבות השבוע כי הייתי חייבת להוציא את זה החוצה, כדי שכל מי שלא רוצה לעשות צבא מקטע של נוחות, מקטע של פינוק כי בא לו לעשות שירות לאומי כי מקבלים שם יותר ואפשר לתת רק שנה - כל מי שיכול צריך לעשות צבא, ולא בגלל מה שאתה יכול לתת, בגלל מה שהצבא נותן לך.
וזאת אחריות. הדבר היחידי שמקבלים במהלך השירות המשביז והמעצבן הזה, שכל דקה משנים לך חוקים לרעתך ולא נותנים לך לנשום,
שאתה לא מבין מה הם רוצים ממך ולמה תמיד הם חושבים שאתה משקר, הדבר היחידי שבאמת מקבלים בו זה את הבגרות להבין שיש לך
אחריות בידיים - בין אם אתה מש"ק חינוך מסריח שכל מה שיוצא לך להתעסק בו זה תגלית(סליחה על השפה אבל כוסעמק עם החרא הזה
זה ממש לא חינוך וזה צריך לצאת מהידיים של חינוך) לבין אם אתה קרבי שכל היום תופס קו בשטחים ומחכה לעשות משהו משמעותי עם השירות.
באמת שלהתגייס זה פשוט להיות חלק מעם. עם שבוז חסר כוח שצועק עד מתי, בין אם ג'ובניק מסריח בקריה(ליטרלי כי קיץ) ובין אם לוחם שסוגר 21 כל פעם במקום אחר. זה להיות חלק מעם שמדבר את השפה שלך, נראה כמוך ושם מכמעט אותן סיבות כמוך.
אני לא צהובה, אני לא מתיימרת להיות צהובה ואני מאוד מתרחקת מזה, אבל אם יש משהו שאני חושבת שחשוב
זה באמת לעשות צבא ולעשות את מה שאתה יכול - בין אם אתה מאבחן מדעי ההתנהגות בתל השומר או קצין שיצא מבה"ד 1.
לא היו מגייסים אם לא היה צריך.
ואני אפסיק עכשיו, כי אני בטוחה שאם הפוסט הזה יעלה יהיו תגובות נאצה על זה שלא כולם צריכים לעשות ושכל אחד יעשה מה שטוב לו,
אבל רק תזכרו - מי שלא עושה ויכול לעשות, זורק על כ"כ הרבה אנשים אחרים עול ממש כבד שהם יצטרכו לסחוב על חשבונו(אני מדברת על
כמות התורנויות המטורפת שכל חייל צריך לעשות בצבא, זה מטורף).
המשך שבוע טוב, אם יש בקשות מיוחדות לפוסט הבא אשמח אם תכתבו בפוסט הקודם שעוד יתעדכן בהמשך,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
