סיפור בהמשכים

כאב מפלח בעורפי מעיר אותי. הוא שולח ברקים חותכים אל מוחי והמקום כל כך דואב שאני חוששת להזיז את ראשי. השיער שלי סתור ומדגדג את אפי ונדרשות לי שניות אחדות, אולי דקות, כדי להתפקח והבין שאיני יכולה לגרד משום שידיי כבולות ואזוקות מאחורי גבי. 

אני מרגישה את העפעפיים שלי זזות כשאני ממצמצת, אבל חשוך פה כל כך שאני עלולה להתבלבל ולחשוב שעניי עצומות. בעצם, אני תוהה...איפה אני? 

סקרלט חסרת רוח החיים עולה ומופיעה בראשי, עם הדם בשערה ובגדיה, עניה המתות בוהות- כמו סיוט. הבכי והחרטה, אינני בטוחה איך הגעתי למקום הזה אבל אני מרגישה פתאום קצרת נשימה. 

האם עלו עלי? זה לא הגיוני, שום דבר לא הגיוני! אני חושבת בפאניקה.  

אילו היו חושדים בי היו אוסרים אותי אוכפי החוק ומובילים אותי אל בית הסוהר, לא מעלפים אותי בכזו אלימות מאחורי גבי. 

אני נושכת את שפתיי בכאב כשאני מרימה את הראש כדי לסרוק את סביבתי. יש צללים בחושך, אבל שום דבר לא מוכר לי והרצפה קרירה מתחת לעורי; שיש או קרמיקה אני מניחה. הגוף שלי שרוע בתנוחה לא נוחה אבל ידיי הכבולות לא מאפשרות לי להסתדר. 

אני חשה בחולשה לא מוכרת ותחושות מוזרות. כאילו גופי מתמרד בי. איפה אני?

״הצילו!״ הצעקה שלי חותכת את השקט. הקול שלי נשמע חלש וצרוד והד מהדהד בין הקירות. אינני יודעת כמה זמן שכבתי מעולפת, אבל אני מנסה לא לתת לבהלה להשתלט עליי. הפחד מזדחל לתוכי, אף פעם לא אהבתי מקומות חשוכים. 

״יש פה מישהו?!״ אני מנסה לקרוא שוב לעזרה. 

אני מניחה לראשי להשתפשף ברצפה, והיא קרה כמו קרח כנגד עורי. מצננת מעט את החום שפושט בי. בדרך כלל הגוונים הבהירים בשערי בולטים לעין, אבל כרגע אני לא רואה כלום מלבד אותו שחור. הזמן מרגיש אינסופי כשאני שוכבת ככה וקול הנשימות המאומצות שלי מארח לי חברה, אני מתמקדת בפעולה הפשוטה של שאיפה ונשיפה בקצב סדיר כדי לא להשתגע. 

"תוציאו אותי מכאן!!" אני צורחת ומיתרי הקול שלי חושבים להיקרע.

הלילה הנצחי הזה מגיע לקיצו כשהדלת נפתחת לבסוף לכדי חרך דק. האור לא חזק, אבל הוא מספיק כדי שאתעוור זמנית. 

דמות גברית נכנסת פנימה ורוכנת מעליי כשאני ממצמצת כדי להסתגל אל האור. אני מתיישבת, נשענת על הקיר כדי שיספק לי תמיכה ולרגע אנחנו רק מביטים אחד בשני. 

אינני מרגישה בנוח כשאנחנו כל כך קרובים, אני יודעת שזה אסור. ובכל זאת אני בוהה. 

יש לגבר הזה שמולי עיני שקד ירוקות, מרתקות וקפואות. כמו טחב עלים.

הבעתו חמורה כל כך, כמעט כועסת, ותווי פניו חדים. אף ישר ולסת מרובעת, כאילו נולד תחת יד אומן זועם. 

 יש בראשי כל כך הרבה מה לומר אבל שום מילה לא עולה על שפתיי. השאלות שלי מתחלפות באחת אחרת. 

מי הוא? מי האדם הזה?

״תהיי בשקט.״ הוא אומר ואני מביטה בו מבטא את המילים. קולו עמוק ומלא רבדים. מסתמנת בו נימה עוינת והיא זו שמחזירה אותי למציאות. 

״מי אתה?״ אני מצמצמת את עניי כדי להיטיב לראות.  

הוא לוחץ על שלט קטן שברשותו ופתאום הלחץ סביב ידיי מתרפה. כמו משא שלא שמתי לב שסחבתי עליי, זוהי הקלה. אני מבחינה בריקנות החסרה של החדר הקטן, תקרה גבוהה ופתח אוורור. ללא חלונות.

״למה אני נמצאת פה?״ אני שואלת אבל ללא אומר הוא קם, מפנה אליי גב רחב, והולך ממני. 

״חכה!!״ אני צועקת אבל הדלת נסגרת ואני שוב מגששת בחשכה. אני נתקלת בכוס מים ופתאום צימאוני מודגש ואני נזכרת שלא שתיתי מאז אותה הפסקת מים יזומה. אני גומעת את המים באחת וידי רועדת כשאני מרימה את הכוס, היא מרגישה כמו משא של קילוגרמים בידי. 

ריח המחנק מתחיל לטשטש אותי. למרות שאינני יודעת כמה זמן חולף, אני פשוט יודע שהשהייה במקום הזה היא ארוכה מידיי. אני נרדמת ומתעוררת לסירוגין וחלומות טרופים רודפים אותי, הזיעה מצטברת על עורי ותחושת נימול מצמררת את גופי. הכאב בראשי לא מפסיק לרגע. 

״קומי.״ קול מקפיץ אותי משנתי. ״קדימה ילדה!״ מעירים אותי בברוטאליות והאוויר נעתק מריאותיי, אני מביטה אנה ואנה בבהלה. ידיים גסות מושכות אותי לעמידה ואינני מעכלת את כל מה שקורה מסביב. 

״תקשיבי לי,״ איש אוחז בזרועותיי, זה לא אותו אחד שנכנס לכאן כמה ימים קודם לכן ואחיזת הצבט מכאיבה לי. הוא מצמיד אותי אל הקיר בחוזקה ועניו נעוצות בי בחדות. ״עכשיו, את תספרי לי כל מה שארצה לדעת. זאת לא בקשה, אל תטעי. כדאי לך לעשות כל מה שאומר ברור?.״ הוא אומר ואני מרגישה בעצמותיי את כל הכוח שהוא אוצר בתוכו. 

יש לו זקן, שיער קצוץ, וצלקת נוראית שמתחילה בקצה עינו השמאלית ונבלעת בתוך סבך השיער על לסתו. 

אני רק מביטה בו. לא ברור לי מה כוונותיו של האיש האיום הזה, אני המומה מכדי לומר משהו, אפילו מכדי לצרוח בפחד.

״שאלתי אם אני ברור.״ הוא מסנן וידו נכרכת סביב צווארי באיום. אני משתנקת ופוצחת בסדרה של שיעולים ברגע שהוא משחרר לחץ. 

״היי!״ הוא סותר לחיי כשאני מרגישה שהמציאות מחליקה ממני. 

״איפה אני?״ אני שואלת. הקול שלי חורק מאי שימוש. 

״את, לא שואלת את השאלות כאן.״ אני רואה בעניו את האיום. "נתחיל במי את... מה שמך?" 

השאלה שלו מתקילה ולוקח לי שניה אחת יותר מידיי כדי לחשוב.

"דברי!" הוא צועק ואני מתכווצת בפחד.

״הלן!״ אני צועקת ומסך של דמעות מטשטש את שדה הראייה שלי. "קוראים לי הלן!!"

"את שלחת את הודעת המסוף?" הוא שואל. משום מה אני יודעת שהתשובה שלי לא תמצא חן בעניו.

"כ-כן" אני לוחשת.

"ילדה ארורה." הוא מסנן מתחת לאפו ונראה עצבני. "איך ידעת את שמה של הבחורה ההיא?"

אני מבולבלת מהשאלה. למה שלא אדע? ובכלל- למה זה בכלל מעניין אדם כמוהו? "היא אחותי." אני מתעלמת מהלמות ליבי הדוהרות. ברכיי פקות והוא תופס אותי. עניו בוחנות אותי בזכוכית מגדלת.

"מה את שחה" הוא מצמצם את עניי לעומתי. "את הרגת אותה. למה?" הוא מהדק את ידיו על גרוני, לאט וחזק. כתמים שחורים ממלאים את שדה הראייה שלי. אני פוערת את עניי, ספק מחוסר בחמצן ספק מזעזוע.

לא! זה לא נכון!! אני רוצה לצעוק ולהשתולל ולהכחיש הכל, אבל כל העניין הוא שאני באמת מאשימה את עצמי במותה של סקרלט. לולא הייתי יוצאת בחיפזון, לולא המריבה שהתחלתי, לולא הדברים שאמרתי. אולי. אולי היא עדיין הייתה חיה.

 יחד עם זאת, אני יודעת שלא הרגתי אותה בכוונה.

״סאם, אתה עוד תהרוג אותה.״ אני מבחינה בנערה נשענת על הקיר. לא ראיתי אותה קודם לכן. היא משלבת את ידיה זו בזו ונראית לא מרוצה. קולה נשמע כאילו הוא מגיע מעולמות המרוחקים ממני מרחק שנות אור.

אני מחליפה בניהם מבטים.

״טיילר, תעיפי את התחת שלך מפה. מהר.״ מדגיש סאם ולא מסיט את מבטו ממני, ידו מרפה מעט ואני שואפת אוויר בחדות. אני נרעדת. במקום לנוס על נפשה היא מתקרבת אלינו באיטיות. היא מקרבת את ראשה לראשי ובוחנת אותי. 

״טיילר!״ הוא נוהם. 

״איך קראו לה?״ היא שואלת אותי, תוך התעלמות מוחלטת מסאם. האם היא עושה צחוק? הם קראו את הודעת המסוף! 

"איך. קראו. לה." היא חוזרת.

אני לא בטוחה שאני סומכת עליהם. הם חטפו אותי, כלאו אותי ואני יודעת בבירור עכשיו, שלא מדובר באוכפי חוק, לכן קשה לי לגרום לעצמי לדבר. סאם לוחץ על צווארי כך שנדמה שהגרוגרת שלי עומדת להישבר.

״סקרלט״ אני פולטת במאמץ. טיילר מניחה את ידה על זרועו של סאם והלחץ מרפה.

"השם השני." היא דורשת בתקיפות.

״טניה״ אני אומרת והם מחליפים בניהם מבטים הרי משמעות.

"איפה אני? לא עשיתי שום דבר רע!" אני בוכה ולא אכפת לי מהעניים שנעוצות בי. "שחררו אותי!"

"ילדה טיפשה." יורק סאם ומנתק כל מגע בנינו. אני נופלת על ברכי, ממררת בבכי ושניהם יוצאים משם ומשאירים אותי לבדי, רועדת. 

אני מנסה לומר תפילה אבל לשוני בוגדת בי. 

הידיים שלי מזיעות ואני מנגבת אותם בחצאית שלי. היא במילא מלוכלכת מדם כך ששום דבר שאעשה לא ישנה. 

הגוף שלי בוער, כאילו טבלתי במקלחת לבה רותחת וקוצר הנשימה מחמיר. אני יודעת שחליתי, או שהם עשו לי משהו. זה מרגיש כאילו אני עומדת למות.

לא אכפת לי אם  יהרגו אותי, זה כבר לא משנה כשאני גוססת. 

הראש שלי מהדהד ואני שומעת הכל וכלום. פטישים, צלצולים, דפיקות וחריקות, הכל מתערבל יחד לכדי צליל נוראי שקורע ומפלח את מוחי לשניים. 

אני מעסה את רקותיי כדי להקל על הכאב אבל זה נעשה גרוע יותר מרגע. הדמעות ממשיכות לזלוג להן, חמות ומלוחות.

אפילו בחושך הראייה שלי מטושטשת. אני נושכת את שפתיי בכאב וטעם מתכתי ממלא את פי. 

אני יודעת שהסוף שלי קרב ואינני יכולה שלא לבכות. ככה זה מרגיש? אני מבכה. ככה מרגישה ההתנתקות? 

אין לי דרך לדעת, אבל אני מקווה שסקרלט לא סבלה במותה. המחשבה על העינוי שעבר גם עליה מייסרת אותי. זה ועוד טעויות רבות מספור שעשיתי. 

״סליחה.״ אני לוחשת. הדם זורם בעורקיי במהירות מסחררת, אני מרגישה את הדופק דוהר בכל מיני מקומות בגופי. בום בום בום.

זה כואב. יד הגורל משחקת בי כאילו הייתי כלום ואלוהים לועג לי. אני מצפה להתנתקות שתבוא, אבל היא לא מגיעה ואני נרדמת. 

כשאני מתעוררת תחושת הנימול מתחלפת בחוסר תחושה מעיקה. השרירים שלי רפויים, כבדים כמו אבן, וראשי פועם בבום בום מחליא. אין לי אפילו את הכוח לבכות.

אני נופלת על צידי והרצפה מצננת את החלקים החשופים של גופי. היא קרה כנגד הגיהינום שאני, אבל לא מספיק כדי לכבות את הבערה שמשתוללת בתוכי. 

אני רוצה להיאבק על החיים האלה, על הנשימה ועל הבכי, ועל ההזדמנות לכפר על הכל.

אבל אין לי את הכוח. 

אני נותנת לעצמי להשתחרר מהמאמץ ומבינה שאין מקום עבורי בחיים האלה. 

אני מצפה לראות חושך אבל פתאום יש אור, והוא מסמא את עניי. שוב, הגבר יפה התואר ההוא נכנס פנימה. ברצוני לקרוא לו לעזרה, שיחזיק אותי לפני שאחליק אל תהום הנשייה, אבל אין על פניו ולו טיפה של חמלה אנושית. 

״סליחה.״ אני לוחשת לסקרלט במאמצים אחרונים ואז נשענת לפנים ומקיאה את כל תכולת בטני הריקה על הרצפה. מיצי הקיבה צורבים את גרוני והחולשה מכריעה אותי.  

אני מתרסקת אל תוך ידיים חמות ויציבות ומתנתקת. 

הרבה מעסיק אותי לאחרונה, אז החלטתי לכתוב על בקצרה...סתם כדי להוריד מהלב...

החלטתי לעשות פסיכומטרי בקיץ כדי לנסות להתקבל לעתודה, שילמתי את הסכום שנדרש (מסובסד ע"י בית הספר) ושריינתי לעצמי מקום ואז פתאום מכל מקום אני שומעת איזו טעות עשיתי. אני יודעת שזה מאוד אינטנסיבי ורוב העבודה נעשית בבית ולא בקורס אבל פתאום כל הבטחון שהיה לי ירד לקרשים בגלל משפטים כמו- "נראה לך שתצליחי להוציא ציון טוב בעבודה של חודשיים כשאנשים עושים את זה במשך חמש חודשים?" 

ועוד ועוד... 

אני ממש רוצה להתחיל ללמוד לנגן על פסנתר ואני יודעת שגם זה הולך להיות- פרוייקט. כי אין לי קורדינאציה לעשות שני דברים במקביל (כמו ללחוץ על שני קלידים שונים באותו הזמן)

ודבר אחרון- דחיתי את כל העניין הזה של רשיון לשנה הבאה ולא מעצלנות במפתיע. ההורים שלי ממש בקטע של לעבור דירה והאמת? לא האמנתי להם ממש עד שיום אחד בזמן שלמדתי למיני מתכונת בהיסטוריה (עם הטרניג של הישן של אח שלי, השיער פרוע, ובלי חזייה)נכנס לי לחדר זר מוחלט ושואל "יש  נוף מהחלון?" -הקונה הפוטנציאלי לכאורה. נראה לי לא מתאים ליפול עליהם עכשיו...

ואחרי שחפרתי והוצאתי הכל שלא כהרגלי נשאר לי להתנצל בפני מי שקרא כל זה וחשב שזה אשכרה חשוב... 

אוהבת המון המון 

נדרים הם לא דבר של מה בכך. אני יודעת את זה כי הקדשתי להם מחצית מחיי, לפני שבזבזתי את המחצית השנייה כשאני משלמת מחיר על בחירותיי. 

ראיתי טבילות, נדרים, אנשים שנולדו מחדש. כשהמילים באות מבפנים אי אפשר שלא לחשוב על היופי שבכל זה. הדת הגרעינית ערכית כל כך, משלימה ומפצה כך שנראה שהכל היה לשווא.

העיר הרוסה ושבורה, גם אחרי שעברו שבע עשרה שנה מאז המלחמה היא נראית רדופה. פסולת המתכות מחלידה בצדי הדרך- שיירים של בניינים שנפלו; והצבע השחור הותיר חותמו בכל מקום, זכר לשרפות ולמוות.

הדרך מהכנסייה אל רציף הרכבת לא ארוכה, אבל אני מרגישה חולשה בגוף והמדרכה מעט מתנודדת תחתיי. הבניינים הגבוהים מגנים עלי מפני הגשם ואני מסוחררת.

ממרחק אני רואה אוכפי חוק דרג ג׳, בגלימות לבנות וצחות כשלג, ניגוד מושלם לאפור שמקיף אותם מכל עבר. הם הולכים בקבוצה ואני מקבלת הצצה להבעות פניהם הקפואות, כאילו היו חרוטות באבן. מגולחים למשעי, חסינים מפני כל נזק אפשרי. 

נופל לי האסימון מאוחר מידיי. כששניים מהם מתייצבים בכניסה ובוחנים בזכוכית מגדלת כל אדם שיוכלו להניח עליו את ענייהם. 

יש ביקורת. 

הסחרחורת שלי רק מתגברת אולם אני עושה מאמצים כבירים להתעלות על הרצון הבוער לברוח הרחק ובכך להיראות חשודה. במקום זה אני מתקדמת לפנים במבט מושפל. היישר אל תוך גוב האריות. 

הגשם בינתיים ממשיך להכות בחוזקה. הרכבת מתקרבת, הפנסים שלה מאירים בעוז- מתקרבים במהירות. כל גפי מתוח ואנשים סביבי גם הם משדרים פחד.

אוכפי החוק מסתובבים בתחנה, דורשים תעודות מזהות ובודקים את דמם בעזרת מכשירי עוקץ. הרכבת נעצרת וכולם נוהרים פנימה. אני רוצה לעלות על הרכבת ולנסוע הביתה, לקפל את חיי ולומר להתראות אבל אוכף חוק עוצר אותי בדיוק כשאני מתכוונת לעשות זאת ולהתחמק. 

״מסמכים.״ הוא מביט בי. יש לו עניים כחולות חותכות, כאילו הוא צולב אותי חיה במבטו. כל ישותי זועקת זיפנית, שקרנית, מתחזה.

הפה שלי מתייבש ואני מוציאה אותם מכיס המעיל שלי, ידיי רועדות כאני מושיטה לו אותם.

״גאיה פרובנס.״ אני אומרת. 

השם הזה מחליא אותי ואני מבוהלת שמא ימצאו אותי ויבינו שהכל תרמית, ייחסו לי פשעים שלא ביצעתי ויהרגו אותי על זיוף ובגידה.

אוכף החוק מושיט לי חזרה את המסמכים לאחר עיון מוקפד. ״את לא נראית טוב ילדה.״ הוא אומר אבל אין בעניו או בקולו שום רמז לאמפתיה אמתית או לשמץ של דאגה. הוא נשמע עוין וברכיי כמעט פקות, ספק מפחד ספק מחולשה. 

״אני בסדר גמור.״ הידיים שלי ממשיכות לרעוד למרות שאני פוקדת עליהם לעצור.    

הגלימה שלו נראית רכה כמו משי מקרוב, יפה שלג או נוצות אווז. למרות זאת אני מרגישה מחוללת לעמוד כה קרוב אליה. האדם שעוטה אותה משחק באלוהים, ואני יודעת שלמרות שהוא עושה את עבודתו הדבר היחידי שהוא יכול לעשות הוא להזיק לי. 

מבטו לא מוסט ממני לרגע, יש בו מין בטחון שאינני אוהבת. הוא מרים את ידו כדי להוריד את הברדס והאלה שלו מציצה החוצה, נשק ארור.

״האם....נטלת גלולת היטהרות?״ הוא שואל וחורך את עורי. השער שלו אסוף לאחור ללא רבב והגשם מרטיב אותו לאט לאט.   

״כן״ אני משקרת. 

קרוב לוודאי שאלך לגיהינום על כל השקרים שלי, אולם כרגע הדבר היחידי שאני חושבת עליו הוא עיני הנץ הכחולות שנעוצות בי. אכזריות כמעט. אינני יכולה לתת להם סיבה להתל בי. 

״את יודעת מה העונש על סילוף אמת, ילדה?״ המצח שלו מתקמט קלות. אני רואה שהוא נהנה מהבהלה שלי. כמו ארנבת בתוך כלוב הטורף. 

כל הגוף שלי רועד כעת. מוסתר תחת שכבות על גבי שכבות של בגדים. אני מקווה שלא חליתי, כדי שלא אצטרך לבלות במתקן רפואי ציבורי או למות. 

״תעני.״ הוא פוקד עליי. הקול שלו נשמע כמו לחישת נחש נמוכה, שורקת וארסית. 

אני לא יודעת איך לענות לו. לא מפני שאינני יודעת את התשובה אלא מפני שסוף השיחה הזו ברור לי מראש. 

״תניח לה.״ פוקד קול אחר, סמכותי. ״היא לא חשובה.״ 

אני מרימה עניים אל אוכפת חוק, גם היא דרג ג׳. היא עטופה בלבן ונראית שלווה וקטלנית. עניה מביטות סורקות אותי, חתוליות משהו.

"אנחנו צריכים להסתלק, יש פגישת וועידה שצריך להתכונן אליה." היא לוחשת לו בשקט, כדי שלא אשמע. אז אני מעמידה פני בלתי נראית. 

משתרר שקט למשך דקה ארוכה. מסביבנו יש רעש והמולה, שניים מן אוכפי החוק אוזקים אישה, ובנה בוכה לרגליהם. אני לא מסוגלת לשאת את המראה אז אני משפילה את ראשי.

״את צודקת.״ הוא פולט לבסוף ומכניס את האלה חזרה אל חגורתו. לא שמתי לב שהוציא אותה, אבל אני אסירת תודה, וכשהשניים מתרחקים ממני אני ממהרת לחמוק אל תוך הרכבת. 

הדלתות נסגרות וקולות הבכי מתעממים. הם נעלמים לגמרי כשהרכבת מחליקה לבסוף לנסיעה וחותכת את האוויר במהירותה; אבל באוזניי הם רמים וצורמים מתמיד. 

״העולם נברא בבראשית ובאחרית הימים יגיע לקיצו.״ ממלמל האיש שיושב לידי. ההקשבה לו היא כמו שמיעה של תקליט ישן שוב ושוב. 

הוא מצחין ופניו מאובקות, והבעה שלו חולמנית. כאילו יש ישות בלתי נראית לידינו שאליה הוא מדבר. שקוע בעולם משלו. 

אני מעט מרחמת עליו, כשהוא חוזר באוזניי על אותו המשפט כמו תקליט שבור. ״העולם נברא בבראשית ובאחרית הימים יגיע לקיצו...״ 

זה נחרט בראשי עד שאני מגיע הביתה. אני מחליטה לאמץ לעצמי משפט. משפט שיהיה העולם הפרטי שלי. 

אני עולה במדרגות וראשי עדיין סחרחר. המוח שלי מתאמץ לזכור, לגרד את הפינות החשוכות של ילדותי בהם למדנו דת, אטיולוגיה, וכתבי קודש, ולבסוף אני יודעת על מה יתבסס עולמי. 

פרי עץ הדעת טוב או רע. 

״כי הפיתוי גרוע מן המעשה עצמו.״ אני מבטאת בקול את מחשבותיי ויש הד בחדר המדרגות. האוויר מרגיש לח, קר וחנוק והגשם חודר מבעד לקירות העבשים. אני מעבירה עליהם אצבע והיא מתלכלכת בשחור. 

״כי הפיתוי גרוע מן המעשה עצמו.״ אני מחייכת מעט ופותחת את הדלת. 

השקט מקדם את פני - לועג לי, אני מוטרדת מדי מכדי לשים לב.

לא אכפת לי אם אני לבד עכשיו. בעוד כמה ימים מהיום אני אתנזר. אנדור נדרים ואהפוך רשמית לאחות מנזר. 

יהיו לי עוד הרבה אחיות. תהיה אם המנזר, ויולט. אלוהים יראה שלא נטשתי את אמונתו ואני אעשה הכל כדי לעזור ולשקם את הזולת. 

אני מניחה למעיל הרטוב שלי ליפול על הרצפה, בתוך שלולית המים שהבאתי איתי מבחוץ, וצועדת בכבדות לעבר המטבח. 

יש לי כאב ראש נוראי, אני נסערת מעט מהפגישה עם אוכף החוק אבל הידיים שלי אינן רועדות מהסיבה הזו. 

אני פותחת את הברז כמעט באלימות ובמקום שטף של מים קרירים יוצא ממנו  זרם חלוש. אני מכווצת את מבטי כשהוא הולך ונחלש עוד ועוד עד שטיפות אחדות מטפטפות החוצה. זו הפסקת מים יזומה, כמו בכל פעם, אבל עכשיו אני זקוקה למים כה נואשות שהייתי מוכנה לצאת החוצה אל הגשם. 

הגרון שלי צחיח כמו מדבר, והרוק שלי מרגיש כמו עופרת. 

אני נאנחת בקול והולכת לעבר החדר. השקט שוב בולע אותי, הבית הזה לא גדול אולם הוא ענקי עבור אדם אחד. 

אני מבחינה בכוס מי המנטה עומדת מיותמת על השולחן. ובכלל אני שמה לב עד כמה במקום שורר אי סדר. 

כל נים בגופי קופא לפתע למראה היד על הרצפה. הספה מסתירה את הגוף, אבל היא רפויה ודוממת כך שאני מדמיינת את הגרוע ביותר.

הנשימה שלי הופכת כבדה ועניי פעורות באימה בזמן שאני מתקרבת באיטיות אל הספה.

הלמות ליבי רועמות מהר כל כך עד שאני חוששת שאתעלף.

אני חושבת שאני יודעת במה מדובר, אבל כשהמראה נגלה לעניי אני חושבת ששום דבר לא היה יכול להכין אותי לזה.

לגופה הדומם של סקרלט, מוטל על הרצפה ברפיון. עורה אפור ועניה חסרות חיים, בוהות באוויר במבט חלול. ללא חיוניות. 

אני לא שמה לב שאני צורחת, אני רק שומעת את עצמי כאילו ממקום רחוק. 

"לא!!" אני רצה לצידה בבהילות ומנסה להעיר אותה, כאילו תקום כמו מתוך שינה. הדמעות שלי רותחות, הן מרטיבות את לחיי ונושרות על פניה בזמן שאני רוכנת מעליה ובוכה. 

״תקומי,״ אני מתחננת ומסיטה את שערה האדמוני, ״בבקשה סקרלט!״ אני פולטת יפחה ומנערת אותה.  הפה שלה פעור מעט, ניכר כי היא הקיאה דם מפני שבגדיה וסנטרה מלוכלכים ומוכתמים בארגמן. 

״סקרלט,״ אני מיבבת ומאמצת את גופה אל חיכי. ״אל תעזבי אותי!״ ידיי משפשפות את צווארה, את זרועותיה החשופות ואת לחייה, כאילו אוכל לשמור עליה חמה. חייה. אבל זה בלתי אפשרי; ככל שאני נאבקת יותר כך ברור לי יותר שזהו זה, זה נגמר. 

זיכרון הפגישה האחרונה שלנו מכה בי, המילים שלי, המבט הפגוע על פניה. זה גורם לליבי להתכווץ בחרטה. 

הקול שלי מהדהד בראשי; אכזרי וכואב. ״הטעות היחידה שאי פעם עשיתי הייתה לברוח איתך!״ אילו מילים מטופשות אמרתי! אני מתמלאת גל של בושה ויגון נוראי ששוטף ומטביע אותי תחתיו. קשה לי לנשום, אני קולטת שעכשיו- עכשיו אני באמת מבינה מה זו בדידות אמתית. 

עוברים כמה רגעים ככה, כשאני בוכה וצועקת ומסוככת עליה בגופי. אבל חום הגוף שלה רק הולך ונעלם, במקומו יש רק קרירות ואובדן. הכל כואב לי. 

״למה עזבת אותי?״ אני מתייפחת. אבל אין לי שום זכות בעולם לומר זאת. לא כשהתכוונתי לעזוב אותה מרצוני.  

הערב מביא אתו חושך, אבל אני במלא לא רואה דבר. כאילו חיי זה עתה חרבו. אני מנקה בשרוולי חולצתי את הדם של פניה, את צווארה הארוך, עוצמת את עני השקד שלה ומפזרת עליה נשיקות. 

הפנים שלי צורבות מדמעות שיבשו והעור שלי מרגיש אטום ממליחותן, כאב הראש שלי מחמיר. הוא הולם כמו תוף בראשי, בום בום בום. אבל אני לא מניחה לו לנצח.

יכול להיות שזה רק הדמיון שלי שמהתל בי אבל סקרלט לא נראית שלווה. דומה כי מצחה מקומט מעט וזוויות פייה נוקשות, במין הבעה של כעס. 

אני לא יכולה שלא לתהות, האם היא כועסת עליי? האם היא החליטה לנטוש אותי על מילותיי, כמו שאני- ברוב אנוכיותי החלטתי? אינני רוצה תשובות על השאלות הללו, בדיוק כשם שאני יודעת שלא אקבל תשובות. כמו בכל הנוגע לסקרלט.

אני נושקת בפעם האחרונה על לחיה; כעת היא קרה לגמרי, ונעמדת. אין שום דבר אחר שביכולתי לעשות, אז אני מדליקה מסוף ושולחת הודעה לבניין העירייה.

ברצוני לדווח על מותה של התושבת סקרלט. 

מיקוד: רחוב סיינט פטרסון, בניין 32, דירה 6. 

בלי שם משפחה... למרות שמאז ומתמיד היא האמינה אחרת, אני יודעת שלהיות יתומה זה לא בהכרח אומר בדידות. הייתי רוצה לחשוב על עצמי כאחותה, משפחתה, אף כי לא מגיע לי התואר הזה. אני מניחה למסוף ליפול מידיי.

אני מאמינה שזה יהיה הדבר הנכון, לתת לה למות כסקרלט ולא כטניה, בשמה הבדוי. אני יודעת ששם הוא לא סתם שם- הוא הזהות של האדם, ולכן אני עושה זאת, כי הרגשתי את הזהות החצויה הזו על בשרי, כי אני יודעת שזה הדבר הטוב היחידי שאני יכולה לעשות למענה. הדבר הנכון.

אני מביטה בה שוכבת על הרצפה, עם שערה האדמוני סביב פניה- בגוון אפרפר וחסר חיות, גופה הארוך וגזרתה הצרה. 

אני לא ממצמצת לרגע,  שלא אפספס שום פרט. שלא אשכח שמץ ממנה. 

עוד לא עזבתי באמת, עוד לא נדרתי נדרים, אבל הפיתוי שלי היה גרוע מן המעשה עצמו. עצם הסכמתי לרעיון, נטישה מוחלטת- היה גרוע מכל דבר אחר.

יגיעו לכאן קברנים לקחת את סקרלט. הם ישרפו אותה וישאירו רק אפר, אז אני צורבת את המראה שלה בזיכרוני. אני רוצה לומר עליה תפילה. לבקש סליחה ממנה ומאלוהים על כל מה שעשיתי, על כל הטעויות שחשבתי שביצעתי, ובעיקר על הפיתוי הנוראי שלי.

אולם בידיעה שהיא לא הייתה רוצה זאת, אני מונעת מעצמי את הפורקן שבא יחד עם ההודאה והתפילה. 

דממת המוות ששוררת סביבי מופרת באחת. אני שומעת שריקה של חפץ מונף ליד אוזני ומרגישה כאב חד מנפץ את גולגלתי. 

העניים שלי מתגלגלות בחוריהן, ואני מאבדת את ההכרה.