בוקר טוב, א' ול'. שמתי לב שאתם פעילים בלילה, ואילו נעלמים ביום. אז באמת קשה לנו להתאחד שוב כמו פעם, כשהיינו יושבים יחד על אותן המדרגות בבסיס.
משום מה אני מוצא את זה די אירוני, מכיוון שאלו הן מדרגות. האין זה אירוני מבחינתכם?
"
Why am I here, down on this lonely road? I can feel there's no one here; I'm slowly fading into nothingness."
כמו פינק - אני לגמרי
Comfortably Numb. מנותק לגמרי מהעולם. מזייף שהכל בסדר. מזייף את האמפתיה שלי.
כן, חזרתי לכתוב. נמאס לי לזנוח את היצירתיות. אבל אף אחד לא מבין. הם חיים בסרט שהעולם אינו דורש יצירתיות ואידאה, אלא
דור חדש של עבדים.
שוב אני תקוע בנבכי המבוך הזה. המוזיקה הינה מפלטי היחיד מהתהום שלרגליי.
אני אצטרובל. כמה פשטות, מורכבות, שונות וגאונות יש באצטרובל. אתם ודאי שואלים כיצד זה ייתכן, אבל זהו עולמי. אינכם צריכים להבין.
אם חשבת, א', אח יקר, שמקומי במשרד, אנא חשוב שנית. המשרד הוא מכרה של זהב, אבל כלוב למחשבה.
אני רוצה חיים אחרים. חיים בהם אהיה חופשי לעסוק באמנויות המוזיקה והכתיבה. חיים בהם אלמד ללא סוף אודות הרוח. חיים בהם אוכל רק להתנדב. חיים בהם "אסתפק במועט".
כסף הוא חסר ערך מבחינתי, וכך גם כל המערכת הכלכלית העלובה הזו.
אני רוצה חווה. אני רוצה פרדסים. אני רוצה צאן ובקר. אני רוצה שפע של פירות וירקות אמיתיים ולא מהונדסים ומרוססים. אני רוצה מים טבעיים.
דה-פרסונליזציה, כפי שד' היה נוהג להסכים איתי (אף אחד אחר לא יכול היה להבין) כשהיינו יושבים על המדרגות. אני מתגעגע למדרגות. אני בטוח שגם אתם.
איני יודע כמה חשיבות יש להן מבחינתכם, אבל מבחינתי חשיבותן עצומה.
אני מנסה להתחבר עם אנשים חדשים ועם אנשים ישנים, אבל שום דבר לא יכול לעזור. אני קבור עמוק מאחורי החומה.
האפלה ששוררת בתוכי מעולם לא הייתה אמיתית ומעוררת יותר.
חיי הם דיסוננס. מי עוד יבין?
מאז שהוצאת אותי אל הטבע, א', אל החופשי, הבנתי שהחופש הוא בטבע ולא במשרד. החופש אינו נמצא בין 4 קירות שגורמים לך לסטרס ותו לא. הוא אינו נמצא בחברה אנושית שקרית ומזויפת.
אני יודע, א', שניסית להראות לי צד אחר של המציאות. הכרת לי את בוב מארלי, אבל מסתבר שהאופטימיות אינה נחלתי.
עכשיו אני צריך להפסיק לכתוב, כי התחיל עוד יום של עבודה. יום של עבדות.
מתנתק שוב. תודה לכם על ההקשבה.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
