Portals of My Mind

יחד עם פתיחת הבלוג הזה, חיפשתי בלוגים מעניינים לקרוא בהם. אחד הבלוגים שמצאו חן בעיניי, ואף יתרה מכך - הוא המרתק ביותר שנתקלתי בו עד כה, הוא הבלוג של ניצוץ זהותי, "חותם על נפש ריקנית".

הנושאים אותם היא מעלה בבלוג שלה הם מאוד קרובים לליבי. הם מאוד קרובים למה שמתחולל במוח שלי. יש ביני לבינה מספר הבדלים מהותיים שמבחינים בינינו, כמובן, אבל מבחינתי סגנון הכתיבה שלה ודרך ההתבטאות שלה משלימים כמו חלקי פאזל תואמים את סגנון הכתיבה שלי ואת דרך ההתבטאות שלי.

שמתי לב שבעקבות האופי הפרובוקטיבי של הבלוג שלה, לא מעט קוראים נוטים לזלזל בה, לשפוט ולבקר אותה ולהכפיש ולהשמיץ אותה, אבל בעיניי התעוזה והאומץ שלה לומר את כל מה שהיא מרגישה באמת, להוציא החוצה את כל הספקות והרהורי בינתה, הם הרבה מעבר למוערצים בעיניי.

זה די אידיוטי שאפילו בבלוגוספירה צריך להעז, אבל זה המצב הנוכחי, והיא ועוד איך מעזה. גם לי לא חסר בקטע הזה, אבל היא פשוט מוציאה החוצה המון מהדברים שאני עדיין לא הצלחתי להוציא. עם לא מעט מדבריה אני מזדהה עד כדי פרטי פרטים.

אני רוצה להתייחס לאחד הפוסטים האחרונים שלה (לאחר שהיא מחקה את כל הפוסטים שלה השבוע מטעמי פרטיות), "רעדתי מקור".

היא כותבת בו על הדיסוציאציה שהיא חווה, שהיא די אופיינית לכל מי שחווה דיסוציאציה לעיתים קרובות. היא מתארת באופן מדויק את חווית הדיסוציאציה שאותה גם אני חווה מדי יום. היא יכולה להופיע כשאני הולך ברחוב, כשאני בקניון, כשאני בעבודה, כשאני נוהג על הכביש, כשאני רוקד במועדון, כשאני מקיים יחסי מין וכו'. היא בעיקרון יכולה להופיע באופן בלתי צפוי בכל סיטואציה אפשרית.

ההרגשה היא בדיוק כפי שהיא מתארת - המחשבה לחוד והגוף לחוד. אני פתאום שם לב שהגוף שלי עושה דברים מתוך הרגל - הולך, מדבר עם אנשים, מחייך, אבל זה בעצם לא אני שבתוך המחשבה, אלא פן אחר שלי. זה מרגיש כאילו נוצר נתק מסוים בין החלק במוח המודע לעצמו קוגניטיבית לבין החלק במוח השולט על הגוף ואבריו. אני בעצם מרחף, והמחשבה שלי ממוקמת במקום אחר לגמרי, כאילו לקחתי סם כלשהו.

הדיסוציאציה שלי היא ככל הנראה מעין מנגנון הגנה מהחרדות והמחשבות הטורדניות כאשר הן מתעצמות.

 

כפי שהיא טוענת שהיא יכולה לתמרן את מוחה וליצור לעצמה הזיות, כך גם אני מסוגל לעשות - להתנתק עוד יותר עד כדי כך שאני מרגיש שאני נוכח בו זמנית בשתי מציאויות שונות, כפי שקורה בשיתוק שינה - רובד החלום מתנגש עם רובד המציאות ויוצר רובד חדש של מערבולת הזייתית.

חוויתי שיתוק שינה פעם אחת בחיי, וזו הייתה אחת החוויות שלא אשכח לעולם. היא נמשכה כנראה מספר שניות, אבל זה הרגיש לי כמו חצי שעה ואף יותר. בד"כ אנשים נעשים חרדים כשהם חווים שיתוק שינה, אבל משום מה דווקא אני, האיש והחרדות, נהניתי באופן מטורף למראה חיזיון ההיגיון השבור והסדקים שבחומת המציאות המנופצת.

לפעמים אני בטוח שאני רואה את כל חלקיקי האוויר שמסביבי נעים להם ומתנגשים זה בזה. איני יודע אם הם אמיתיים או אך ורק השתקפויות במוחי, אבל על מה בכלל ניתן לומר שהוא בוודאות אמיתי? אולי רק על המחשבה שלי עצמה, אבל גם לגבי זה יש לי ספקות. האם זה אני שחושב או שהמחשבה (ואפילו היצירתיות) נכפית עליי? האם זה רק "אני" אחד, או שמא מדובר במספר "אני"ים? ומי אני בכלל, אם לא מצבור של זיכרונות שיוצרות אותי; אם לא תוצר לוואי של פעילות המתרחשת במוחי הפיזי?

אלא שזה כל כך מרגיש לי שאין המוח והמחשבה חד הם לגמרי. זה כל כך מרגיש לי שהמחשבה היא אקסטרנית לגוף, שהמוח והגוף הם בסה"כ כלי קיבול, אפילו כשאיני חווה דיסוציאציה. הרי באופן מנוגד אוכל גם לטעון שלבינה מלאכותית יש את ה"אני" שלה.

"תודעה מרחפת", כך היא מתארת את ההרגשה, ולמעשה זה בהחלט תיאור מדויק.

 

"משהו בי פשוט לא יכול להכיל את המציאות כמו שהיא-כאילו זועקת שהכל הוא שקר-לא יותר מאשליה אנושית.היא מודיעה לי שהעולם הוא לא באמת עולם והכל רק חלום צלול..שאפשר לעשות בו מה שרוצים,למי שרוצים.ככה זה דיסוציאציה,לפעמים המציאות היא כמו חלום..לפעמים אני חלום-אשלייה שמרחפת בעולם."

דבריה שלה, כמוהם גם דבריי שלי. ככה זה כשאני בדיסוציאציה, בייחוד כשאני לבדי. זה יכול להטריף, זה יכול להלחיץ, זה יכול להרגיע וזה יכול לגרום לי לראות הכל באופן חופשי מנקודת מבט שכל כולה שלי. במצב הזה איני צריך לזייף שום דבר ולעטות מסכה שקרית בדיסטופיה הגדולה שהיא עולמנו.

לפתע המחשבה שלי חופשיה (עד כמה שניתן להיות "חופשי" בחוסר הוודאות הזה, כשבעיקרון יכול להיות שכל המציאות מבוססת על משהו כמו "מוח בצנצנת"), ואני לא צריך להתאמץ על מנת להתאים את עצמי לחברה השקרית והפתטית הזו.

 

היא כותבת על כך שהיא רעדה מקור, אבל זה הרבה יותר מזה. הקור החיצוני היה בגוף שלה, אבל בנפשה, בתוכי תוכה (או במקרה הזה, מחוץ לגופה) היה קור מסוג אחר. זה אותו קור שאני מרגיש כלפי שגרת החיים העלובה של האדם בחברה המודרנית, או באופן גורף כלפי שגרת החיים של האנושות בכללותה ומשחר ימיה.

המודעות ה"מוסרית" של האדם היא בגדר מודעות כוזבת. הטבע (ובמקרה זה גם האלוהות, אם ישנה) שמאפשר את החיים ואת המוות מעולם לא ביקש שניצוק בו מסגרת של חוקים שהוא בעצמו לא עומד בהם. אני רואה אותו כפי שהוא - יוצר ומשמיד. לפעמים אני תוהה אם היצירה היא חלק מההשמדה ולהיפך, הרי שהחיים הם חלק מהמוות ולהיפך.

לכן כשאני שומע על מוות, על רצח, על שואה וכו' קל לי לקבל את זה מחשבתית (כשאני מניח את הרגש בצד), מכיוון שבעיקרון הקיום מושתת על החיים ועל המוות. אני אולי חושש ופוחד מהמוות, אבל אני מקבל אותו. אנו יצוקים בתוך מציאות אבסורדית שמאפשרת דברים ומעשים שהגדרנו אותם בתור "טוב" לצד דברים ומעשים שהגדרנו אותם בתור "רוע".

הרבה פעמים יוצא לי לדמיין את המציאות בתור כאוס בו איש הישר בעיניו יעשה. הרבה אנשים לא מודעים לכך שהחוקים הללו שמגבילים אותנו מבחינה מוסרית, הם אותם חוקים שיוצרים עולם "מסודר" בו למספר מועט של אנשים יש כוח עצום שדורס מספר מאוד גדול של אנשים. זוהי בעצם פירמידה שכל כולה מבוססת על שקר, ובבסיסה עומד רצח יום יומי של אלפי ילדים, חיילים ואנשים שונים בכל יום. האנשים שבראש הפירמידה משחקים בנו כבמעין משחק שחמט אוניברסלי.

נמאס לי לראות את כולם אחוזים בשקר ובתרמית הזו, בלתי מודעים למתרחש סביבם. מה גם שכולם מדחיקים את הרצח ומשייכים אותו לקבוצת המעשים שקיימים ברוחם של אנשים "רעים" בלבד, אלא שלמעשה כל אחד מסוגל לרצוח כי זהו יצר האדם ויצר הטבע, כך שבעיקרון כל אחד הוא רוצח בפוטנציה. מה שעובר עליו אח"כ זה כבר עניין שלו - ההתמודדות שלו עם המצפון שנטבע בו מבעוד מועד, במידה והוא קיים בו.

 

לכן כשאני קורא את הפוסטים בבלוג שלה, אני חושב שאני יכול להבין בדיוק של 90% (השארתי 10% לשונות בניתוח והתפישה הקוגניטיביים האינדיבידואליים של המציאות) על מה היא מדברת.

לכן כשהיא כותבת על הדחף שלה, אני נפעם מכך ומשתוקק לקרוא עוד ועוד. הכישרון שלה לבטא את התשוקות העזות שבולטות בה בא לידי ביטוי בכתיבה שלא תבייש את הטובים שבכותבי הספרות הגותית. המודעות שלה לעצמה ולסביבה שלה היא דבר נדיר ביותר.

זהו דחף שקיים גם בי, אבל במידה מועטת יותר. הוא מודחק אצלי כמו אצל שאר בני האדם, בעקבות אותו צו מוסרי שננטע בנו, אבל אני נותן לו את הבמה שלו בפנטזיות שלי. ועל אף שמציאות וירטואלית אינה באמת אמיתית, הייתי רוצה להיכנס לאחת בעתיד על מנת לממש את הפנטזיות הללו, אפילו את הבלתי-אפשריות מבחינה פיזיקלית או ראציונלית שבהן. אחרי הכל, לא ניתן לדעת אם המציאות הזו היא לכשעצמה מציאות וירטואלית, כך שגם בה שום דבר ושום מעשה אינו אמיתי.

הרי מציאות וירטואלית היא כמו חלום משודרג, רק בלי הפן של הלא-מודע. מי יודע - אולי נוכל להגדיר בכניסה אליה את התשוקות והרצונות של הדמויות שלנו ואת תכונות המוסר שלהן, כך שלזמן מסוים כלל לא נהיה עצמנו, אלא נהיה זהות אחרת לגמרי שנאמץ לעצמנו.

כל המחשבה על כך מחזירה אותי שוב לעניין שאלת המציאות - אולי זה כבר ככה? אולי אני כרגע במציאות וירטואלית, בעל זהות שהגדרתי לעצמי, ולכשאמות אחזור להיות מי שאני ברובד הגבוה יותר?

גם לגבי הפוסט האחרון של ניצוץ זהותי, "מדינתי,תעלה היא בלהבות", יש לי מה לומר.

יש משהו ברצח של אנשים חלשים (להלן ההומלס שחלף לידה) שמסוגל לזעזע את האנושות, ואולי באמצעות רצח כזה, כמו זה שבוצע בשואה, ניתן להעיר עוד אנשים משנת השקר של חייהם ולהוציא אותם מהסרט האוטופי שבו הם שרויים.

השואה, ובכלל - מלחמת העולם השנייה, עזרה ללא מעט אנשים להבין שהאבסורד שולט במציאות, אבל עדיין - רוב האנושות שקועה בתרדמת השקר הנצחי הזה ולא מוכנה להתפכח ולהכיר במציאות כפי שהיא - מרבץ של רעב, חולי, רצח וגופות.

בעיניי יש לה טעות אחת - זו לא המדינה שצריכה לעלות בלהבות, אלא העולם כולו, כדי שכולם יבינו שהגיהנום הוא כאן ולא במקום היפותטי אחר שה"רשעים" מגיעים אליו לאחר מותם.

 

בעיניי ניצוץ זהותי היא אדם אינטליגנטי מאוד, והטראומה שקרתה לה בעברה, מה שלא תהיה, גרמה לה להתפכח מהר מאוד עד כדי כך שבמקום בו כביכול היא אמורה לכאוב ולגלות אמפתיה, היא אינה כואבת ואינה מגלה אמפתיה, אלא מזייפת את הכאב ואת האמפתיה. האדם הוא סובל מטבעו, וכך גם היא, אבל הסבל שלה הוא אחר, אולי סבל אבסורדיסטי כשלי, והוא מה שמזין את הדחף שלה ואת תשוקתה לדם ולרצח.

היא ללא ספק אחד האנשים המרתקים ביותר שאי פעם ניסיתי לנתח בחיי, אלא שניתוח אישיות וזהות הוא אתגר קשה לכשעצמו, והיא מוסיפה עליו פי כמה וכמה קשיים. איני מתיימר לומר שאני מבין אותה לגמרי, אבל ההשערה שלי, לאחר מספר חודשים בהם אני עוקב אחריה ומתכתב איתה באקראיות יחסית בבלוג שלה, ההשערה הזו - נשמעת לי מספיק הגיונית על מנת להיות קרובה לאמת שלה, לאמת שבה.

 

כפי שהיא טוענת לגבי עצמה, גם עליי תמיד אומרים שאני מקסים, טוב-לב, אדם שכל כולו טוב, אבל אף אחד לא באמת מכיר את הקול הזה ששוכן בתוכי ורוצה לפרוץ החוצה על מנת להראות לכולם שהגיע הזמן להפסיק לחיות באשליה.

אנשים טועים וחושבים שהיא טוענת שהיא אינה אנושית ושהיא חסרת רגשות באופן אבסולוטי, אבל היא מעולם לא טענה זאת. היא אנושית לכל דבר ועניין, ואני די סבור שיש לה רגשות בסיסיים ביותר, אבל היא מיוצגת ע"י צד אחר של האנושיות, צד שמודחק ע"י רובנו.

היא מאוד דומה לי מבחינה אידאולוגית ומבחינת הרצונות השקטים שלי, אבל אני נבדל ממנה בכך שאין המדובר אצלי בצורך אלא בתשוקה בלבד. מה גם שאיני אוכל להחזיק מעמד ולעמוד בכך מבחינה מוסרית ומצפונית, בניגוד אליה.

זה הקור שבפנים שנמצא בה ונמצא גם בי. ידוע לי שאנשים ימשיכו להתקשות להבין וימשיכו להכפיש ולהשמיץ מעצם היותם נתונים בעיוורות מוחלטת לעליבות ולפתטיות שהושרשו בהם. גם היא וגם אני אולי נתונים לאותה עליבות ופתטיות שנכפית עלינו בלית ברירה, אבל עיוורים אנחנו לא. המודעות שלנו היא המפתח לגאולה אישית.