היה היה בחור צעיר, אפלולי במקצת אך מקסים להפליא, שרק חיפש לתת ולקבל אהבה.
הוא רק רצה להיות אדם מיוחד, לא עבור עצמו, אלא עבור בחורה כלשהי שאת ליבה הוא ישבה.
אך הזמן מיאן לחלוף, על אף שהשעון תקתק, וכל שנייה נוספת הרגישה לו כמו פספוס.
לאט לאט הייאוש גבר על הרצון לנסות שוב, הרי ראה הוא כי המשימה רחוקה מלהיות מושלמת.
התמלא הוא בטירוף בכל פעם בה ראה זוג אוהבים, כי הקנאה כילתה את דעתו.
ביום מן הימים הגיעה השעה בה נכנע לקולו שאמר: "אם לא אהבה, אולי שנאה תתקבל בברכה".
וכך החל להתנכר ולהתנתק ללא כל מגע כן ואמיתי עם העולם שבחוץ.
כעבור מספר שנים פרץ החוצה עם הקול, שבחלוף הזמן הפך לשד.
העיתונים החלו לבשר רע על מעשי זוועות שנעשו לזוגות שזה עתה נישאו.
משבוע לשבוע התמלאה האדמה בגופות של נשים וגברים שקידשו את אהבתם.
אותה אהבה שפעם הייתה יכולה למלא אותו - כעת אותה הוא מתעב.
הוא נהג לרצוח קודם כל את הגברים, כי היה נהנה לשמוע אותן בוכות וזועקות.
הוא היה ניזון מכאבן הנוגה, מקינתן המצמררת, מתחושת האובדן המזעזעת.
הוא בסך הכל רצה לחוש באובדן גם בעצמו, באובדן של משהו שאפילו לא ניתנה לו הזדמנות לאבד.
ואז היה ניגש אליהן, כשהן כבר מתות מבפנים, ונועץ הישר בליבן את להבו החדה.
לאחר מכן היה נוהג לכרוך את גופות בני הזוג זו בזו בצורת כרומוזום.
עשרים ושלושה זוגות טריים שחרבו לתוך תהום שכוחת אל מדממת.
עד היום לא ידוע מה עלה בגורלו, אבל את זכרו ומורשתו השאיר אחריו בשתיקה רועמת.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
