היא הסכימה לי לרצוח אותה, כשהיא מעוטרת בשמלתה הלבנה מפיצת האור, אלא שבחשכה אף לא השמלה הזו תזרים יותר אור כוזב. האפלה היא האמת - את העובדה הזו שנינו כבר הבנו מזמן.
היא ביקשה שאחנוק אותה, ואני מכבד את בקשתה זו. המשמעות היא שהסכין שלי תישאר בתולה. לצערי גם הפעם היא לא תהיה מוכתמת בדם.
אולי זה דווקא ישחק לטובת מוחי הצעיר והמשתוקק שעדיין לא ידע דם, שעדיין לא למד ברצינות כיצד להתמודד איתו לאחר ביצוע המעשה.
אבל הדם... הו, הדם... הדם הטרי, הנשפך במעין להט והתלהבות אורגזמית החוצה לחופשי מהכלי הסדוק שכלא אותו במשך כל השנים הללו - הוא יחסר לי מאוד.
עדיין לא החלטתי מה יעלה בגורלה של הגופה, אבל יש עוד קצת זמן, מעט זמן לתהיות. זה צריך להיעשות בצורה נקייה ומחושבת, אבל אני לא דואג; אני תמיד מחושב, יותר מכל אחד אחר בסביבה.
פעימות ליבי הולכות ומתעצמות עם כל תקתוק של כל אחד מן השעונים הרבים והמגוונים התלויים על הקירות שבביתי. סוף סוף הגיע הרגע; סוף סוף אעשה זאת. הרגע לו ציפיתי וקיוויתי שנים ארוכות.
הרעב... הקולות שלא מפסיקים להדהד בפנים... הרעד שאוחז בי כאילו בעוד רגע גופי ישנה צורתו לזאב עצום מימדים, או לדרקון אכזר מטיל אימה ופחד.
אני מוקף בקשת של צבעים בגוונים של אפור וארגמן. הקולות צועקים ולוחשים, צורחים ומרחשים. הם קוראים לי לגאול אותה מייסוריה. נסיכת הסבל דורשת למותה, אך אין היא מסוגלת לבצע זאת בעצמה.
צפיתי בה מנסה שוב ושוב, אך כשלה היא פעם אחר פעם, פעימה אחר פעימה. כמה בזבוז של פעימות לב. בלעדיי אולי לפחות הייתה מצליחה למות מהתקף לב קטלני.
תוהה אני מדוע כה קשה לה לבצע זאת בעצמה. הרי אם רוצים בכך באמת, אין שום סיבה להיעצר. זה סימן שיש לה ספקות. אבל בכל זאת היא ביקשה את עזרתי. בגלל זה היא פנתה אליי מלכתחילה.
היא לא תוכל לעצור עכשיו. היא כבר מתה. היא יודעת את זה. היא לא תוכל לומר "לא", או לכל הפחות לקוות שזה ישנה משהו. זה כבר קרה ברגע בו היא הסכימה. זה יהיה כמו אונס.
במידה והיא תתחרט ותגיד "לא", אאנוס אותה למות. זהו רצח. אני בסה"כ עוזר לה להשלים את מטרתה המקודשת והנעלה עד הסוף המתוק. לפחות תהיה לזה הרגשה של רצח אמיתי ולא של סיוע להתאבדות.
גורלה חתום וגמור. היא לא יכולה לברוח, ואף אחד לא יכול להצילה. רק לי יש גישה למקום המסתור בו היא כלואה, ורק אני יודע היכן הוא נמצא. אפילו לה בעצמה אין שמץ של מושג היכן היא נמצאת כעת.
בטרם אצא אני מביט פעם אחת אחרונה על השקיעה המבשרת את החשכה המופתית, את סיומן של שעות האור האחרונות בחייה. היא ודאי כבר מתחילה לחשוש. זה יכול להיות מאוד נעים אם אמצא אותה שפוכה על הרצפה בוכיה ומלאת חרטה.
סוף כל סוף החלקים בפאזל מתחברים. הזהות החצויה שלי מתגבשת ליהלום שחור ובוהק אחד - יהלום מיוחד שבולע את קרני האור במקום להפיצם לכל עבר. יהלום מזויף שהוא בעצם חור שחור אימתני.
כיאה לחור שחור, ברגע שנכנס אדם או כל אובייקט אחר לאופק האירועים שלי, אין לו שום דרך החוצה - הוא תקוע בתוך המערבולת התהומית, עד שיבוא הרגע בו אכלה אותו לצמיתות.
האש בעיני הענבר הלוהטות שלה ממתינה בחוסר סבלנות לרגע בו אמנע באופן סופי את אספקת החמצן לגופה ולדמה. האש בעיני הענבר חסרות החמצן שלה תישכך לאיטה, עד שתכבה לעד.
הגשם בזה הרגע החל לטפטף מבעד לחלון שלצידי, ובעזרת הרוח הסתווית המנשבת כסערה הוא אינו פוסח על הדפים עליהם אני כותב עכשיו דברים אלו.
במשך מספר שניות הזיתי מספר טיפות בגווני אדום מותירות על הדפים הללו את חותמן המדמם. השמיים כבר מזילים דמעותיהם עבור נסיכת הסבל, ומרמזים לי שהגיעה שעתי לצאת לפעולה.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
