חלפה לה כשנה מאז התחלתי לחפש, או ליתר דיוק - לשאוף למצוא, מושא לאהבתי. הכרתי המון בחורות, לאו דווקא יצאתי עם כולן; למעשה עם רובן לא יצאתי. תוך כדי רכשתי ידידות, חלקן טובות מאוד. עם הזמן הבנתי שמשימתי לא תהא פשוטה היא כלל וכלל, מסיבה שלא קיים בי אף לא קמצוץ "מניאקיזם" אחד קטן.
בתחילה בדקתי את תכולות הברים ורחובות העיר הגדולה, ומצאתי את עצמי בין חבורת נמרות ונמרים המשחרים לטרף, כמעט כולם עם אף הנישא גבוה למרומי מרומים וחסרי עניין בהיכרות עמוקה, אז מהר מאוד הבנתי שאהבה ככל הנראה לא אמצא שם. איני בנוי לציד התל-אביבי הזה. אני גם לא מחפש מישהי שטחית עם ביטחון עצמי בשמיים, אחת שחושבת שהיא הכל מהכל ושאין בה אף לא פגם אחד, כשבחורות כאלו הן למעשה דבר מאוד טיפוסי במקומות הללו. ברור שלא כולן כאלה, אבל לרוב זה מה שמוצאים במקומות הללו (במקרה שלי זה כל מה שמצאתי בהם, למעט הרבה בחורות ש"נפנפו" ישר), אז אין לי באמת מה לחפש בהם, מה גם שאני שותה רק מים, כך שאת זמני היקר לא אבזבז עליהם.
במסיבות אני מתמקד בריקודים, וגם כך אינני מסוגל לקיים שיחה נורמלית כשמוזיקה מתנגנת לה בעוצמה. בעבודה שלי הסיכוי להכיר מישהי הוא מאוד נמוך, מסיבה שיש שם מעט מאוד בחורות בגילי וגם מסיבה שאופי העבודה לא ממש מאפשר היכרות שכזו, בשונה מהצבא בו הייתה לי תקשורת רבה עם אנשים מחוץ למעגל הפנימי המצומצם של האנשים איתם אני עובד באופן שוטף.
הבנתי אפוא כי לא רבות הן הדרכים בהן אכיר מישהי לטעמי. האפשרות הראשונה היא רשת האינטרנט, שתמיד היוותה אופציה מעולה עבורי, מכיוון שאני יודע להתנסח ולהתבטא היטב בכתב, ומכיוון שכך ניתן להכיר לעומקו של אדם ביתר יעילות, כך שמישהי תוכל לחפוץ בי ואני בה תוך כדי היכרות עמוקה כזו. האפשרות השנייה היא דרך מפגשי חברה, שם בד"כ אני מכיר חברים חדשים.
אז לאט לאט הכרתי בחורות מגילאים שונים, בעלות מגוון תכונות אישיות וצבעי אופי. לא בכולן חפצתי לשם אהבה, ואף לא בכולן חפצתי לשם ידידות. אבל היו אלו שפלרטטתי איתן, שיצאתי איתן או לפחות הבעתי בהן עניין. עם הזמן צברתי ניסיון ולמדתי מטעויות, אבל דבר אחד נשאר (ויישאר) כשהיה - אני אדם מאוד נחמד ונעים הליכות, לא הטיפוס הישראלי המצוי שכולן מלינות עליו כל הזמן. עקב היכרותי עם נשים רבות ב-12 החודשים האחרונים, התפתחה בי ההרגשה שנחמדות אצל גברים היא תכונה שהנשים בישראל נוטות פחות להימשך אליה. הן מחפשות בגבר לכל הפחות את המינימום של החספוס והגסות. ניתן גם להוסיף בעניין הזה שהיציבות הרגשית שלי, כאדם נוירוטי, היא נמוכה מהממוצע. בנוסף לכך, זה מאוד ברור כלפי חוץ שאינני אדם מיני כל כך ("חסר לי" סקס-דרייב) וגם שאני בחור רגיש הרבה יותר מהרגיל. צירוף עובדות אלו יחדיו גם הוא, כך התבהר לי, מקשה עליי בחיפושיי.
החברה שאנו מצויים בה היא מינית מטבעה, ולפעמים ישנה תחושה שעליך "לעמוד בקצב" גם אם אינך מעוניין בכך. נשים וגברים שאינם באמת מגלים מיניות "כמו כולם" עלולים למצוא את עצמם בפיגור, כביכול, לעומת אלו שכן מגלים אותה. כמו כן, ישנה ברוב המקרים אווירה של משחק שצריך לשחק על מנת להשתלב בעולם הזוגיות. גם חלק מהאנשים שטוענים שאינם אוהבים את המיניות כפי שהיא מוצגת בחברה או את משחקי הזוגיות הללו, מהר מאוד יוצא לי לראות את ה"נרמול" השרוי בהם - הם כה התרגלו לסטנדרטים החברתיים עד כדי כך שהוטמעו בהם יצר חרמנות מאולץ או מעין דמות "פוליטיקאית" שתשחק את המשחקים שאני הייתי מעדיף להימנע מהם.
אגב, מכאן נובע שכל "אומנות הפיתוי" היא בולשיט, אבל בולשיט שעובד מצוין, כי הוא לוקח אנשים כמוני, מוציא מהם את האישיות שלהם ו"מנרמל" אותם בהתאם לחברה הבנאלית הזו שמושתתת על מסכות ומשחקים ומאפשרת לאנשים "להכיר" זה את זה באופן שיטתי וחסר מקוריות. המשיכו לומר לנשים ולגברים מה הם צריכים להיות, מה הם צריכים להשיג וכיצד עליהם לעשות זאת, ואז נראה לאן נגיע.
אני, לצורך העניין, לא טיפוס שבנוי לדייטים במובן המוכר של המילה. זה באמת מרגיש לי כמו פוליטיקה, ואני לא פוליטיקאי. אף אחת גם לא מסוגלת להכיר אותי על כל רבדיי בפגישה אחת וגם לא בעשר כאלו. אני לא טיפוס רגיל ופשוט; אני טיפוס מאוד מעניין ומורכב, חד-פעמי ומוזר, ולפעמים נראה לי שזה יותר מדי עבור אנשים רבים, אז זה עלול לתסכל אותם, כי הם עלולים להרגיש שהם אינם בעלי עומק כשלי ואינם יכולים לעלות בקנה אחד עם השוני שלי. ייתכן שזוהי הסיבה לכך שכמעט ולא יוצא לי להגיע לדייט שני ולכך שבאופן כללי אנשים שונים מסוגלים לאהוב אותי מאוד או לסלוד ממני מאוד; לכאורה נראה שלא קיים "אמצע" על הסקלה הזו.
אבל מעבר לכל זה, אני באמת חושב שהעובדות שלא קיים בי ניצוץ "מניאקיסטי" או חספוס באופי ושהגישה שלי היא מאוד ידידותית, פתוחה ומקבלת הן לרוב מה שפוסל אותי בעיני נשים רבות, כי הן מחפשות את הבלתי-מושג כאשר לכאורה זה נראה כאילו אני "בכיס שלהן", על אף שזה ממש לא כך, הרי שגם לי יש סטנדרטים, אלא שאני פשוט לא מפריז בביטחון עצמי וגם מאוד סובלני ואדיב. אני לגמרי מקבל את העניין הזה, כי אינני מעוניין במישהי שלא תעדיף אדם כמוני. אבל העניין הזה הופך לצרה כאשר מדובר ברוב המוחלט של הבחורות שהכרתי ב-12 החודשים האחרונים. מעט מאוד מהן הביעו בי עניין (לאו דווקא זוגי) ולמדו להכיר ולהעריך אותי. האמת היא שבד"כ הבחורות המעטות הללו כבר נמצאות בקשר זוגי או הן שונות ממני בגישה לזוגיות ולמה שמסביב לה, אבל עדיין בעלות פתיחות מחשבתית שמאפשרת להן לקבל אותי כידיד. אחרי הכל, ישנם מקרים רבים בהם תוכל להיות ידיד טוב מאוד של מישהי, בעוד מערכת יחסים זוגית לעולם לא תצליח ביניכם.
משום מה נראה שרוב הנשים בארץ אוהבות לקבל לחיקן גבר שהן יכולות "לתקן" ולעצב אותו כרצונן ולא אחד ש"בא מוכן" ושאפשר להתחתן איתו במקום. יש לי מספיק ידידות שאומרות לי שאני מקסים וטוב לב ושכל בחורה הייתה בת-מזל לו הייתה איתי, אבל זה לא מה שקורה בפועל. כשאתה אדם מאוד ייחודי ולא המוני, כשאנשים כל כך רגילים לטיפוסים הרגילים, קשה לך מאוד למצוא בת-זוג שגם תכיר אותך לעומק (דבר שדורש זמן וסבלנות), גם תאהב אותך, גם תקבל אותך, וגם אתה אותה, וגם יהיו כימיה ומשיכה הדדית ביניכם. לעיתים דווקא במקרים שאתה כן מוצא מישהי כזו, המשיכה ההדדית פשוט לא קיימת, כך שאתם נשארים בגדר ידידים טובים.
אני מודה בכך שישנן גם נשים רבות במצבי (הרי שלא סתם הכותרת היא פרפרזה על "למה גברים אוהבים ביצ'יות?"). אני פשוט מנסה להציג כאן את העובדה שזה נכון לא רק לגבי נשים רבות, כביכול, אלא גם לגבי גברים לא מעטים. ישנם כל כך הרבה מיתוסים על גברים שמן הראוי לנפץ. בין השאר לא כולם מניאקים ולא כולם אוהבים ביצ'יות. בנות-זוג ובני-זוג אמיתיים אכן קשה למצוא, וזה ידוע לכולם, אבל אני לא מתייאש. העיקר שאני מנסה, ועם הזמן אני גם יודע טוב יותר אילו בחורות ראויות לי ואילו לא, או באופן כללי אילו אנשים ראויים לי ואילו לא. אני גבר, ולא - אני לא אוהב ביצ'יות.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
