Portals of My Mind

"אל תדבר עם זרים," אמא אמרה, כי הם רק ישפילו, כי הם רק יכאיבו.

"ואל תרכוש חברים," היא הוסיפה, כי אין באמת חברים אמיתיים, כי אסור לסמוך על אדם.

בוקר. אני ברכבת בדרכי לעבודה, לוגם מכוס הקפה החם, מרפרף בעיתון בעל הדיו הטרי של היום.

יחד איתי מאות אנשים, וראשיהם, כמו ראשי שלי, טמונים בעיתונים, בספרים, במחברות, בטלפונים הסלולריים.

כל אחד ועיסוקיו; כל אחד ואנשיו; כל אחד לעצמו; כל אחד עם עצמו.

כל אחד מנוכר; כל אחד מנותק מהאשליה שסביבו, אשליה של אנשים כמוהו שחשובים לעצמם לא פחות משהוא חשוב לעצמו.

בכל יום אני מקשיב לאימי, אבל תוהה... האם היא צדקה?

אל תדבר עם זרים, כי הם לא יענו לך, כי הם לא ידברו איתך, כי הם לא יפנו אליך, כי אתה לא חשוב להם.

למה אף אחד לא מדבר עם אף אחד? האם גם לכם אמא אמרה לא לדבר עם זרים?

הגיע הזמן לרדת מהרכבת ולהמשיך בשגרת היום. "יום נעים," אני אומר לעצמי בראש.

עוד לגימה קטנה מהכוס, ורגע לאחר מכן היא כבר בתוך הפח.

"יום נעים," הזר במוחי לחש לי.

יום נעים, ואני נע (ונד).

Of course mama's gonna help build a wall.

Mother, did it need to be so high?