Portals of My Mind

חיכיתי לחורף שיבוא, ושרוחו תסחף את כל פחדיי הרחק ממני.

הפעלתי את התקליט האהוב עלייך בגרמופון שלצד דלת ביתי.

הגיע הזמן לנשום, לחשתי לעצמי.

טיפות המים נאספות על החלון. הראות מיטשטשת.

אני אוהב את הגשם. כל כך הרבה זיכרונות מהולים בניחוח הפטריכור הזה.

זיכרונות של בדידות, של עצבות; זיכרונות של תקווה, של אמונה.

אני יודע שאת בידיי עכשיו, ושזוהי אינה אשליה. יופייך משגע אותי.

גופך שסופח לתוכו את כל חלקי אישיותך המשתקפת ממנו החוצה...

כמו זוהר הקוטב, כמו ענני הגשם שמסרבים לעזוב את עירנו - אני מוקף בדמותך.

אך כמו חתולי הרחוב הצמאים לחום ומחסה - אני מתבדה, וזוהי אך ורק אשליה.

תחושת המגע לה אני כמה. הו, את ידעת יותר מכל אחת שאי פעם הכרתי, היכן בדיוק לגעת כדי לשמח את נפשי.

אני מעריץ אותך, כל חלקיק וחלקיק מעורך המתוק, מעדן פלאים זה.

אני משתגע מאותן המחשבות שבאות ושורפות ומכלות כל חלקה טובה ברגשותיי.

הן רוצות לפגוע בי, בכל חוויה שאני חווה. אני תקוע בתוך אש צולבת של רסיסי מלחמה ביני לבין עצמי.

הקולות שבאים אליי אינם נובעים ממני, ולא משנה כמה עוד אלגום מהכוס המרה שבידי - הם לא יקלו, הם לא יתנו לי מנוח.

הפסנתר המאובק שלי הוא היחיד שמסוגל להדחיק ולהשתיק את טרדותיי וכיסופיי ברגעי הבדידות הללו.

אני מתיישב על הכיסא ומנגן את שירך, חזק יותר מקולו של הגרמופון. הו, את ידעת יותר מכולן... יותר מכולם.

איך שאני נלהב מכל תו וכל אקורד ונסחף לתוך המנגינה, כשקולות הרעמים שבחוץ משתלבים היטב בתוך כל הכאוס המופתי שאני יוצק לחלל הריק, שמחייה את תמונתך שעל הקיר.

אני נסחף אל תוך עולמי, ואת... את מופיעה שם בחזוני, מביטה בי, ואני כולי שוקק בך לגעת, בך לדעת.

אני יודע שאלו הן חרדותיי שאוחזות אותי במשמורתן, הן הכולאות אותי בייסוריהן. כה קשה להשתחרר מכך, הלוואי והיית מסוגלת להבין זאת.

כל כך הרבה תשוקה, השראה שהכנסת לחיי. אילו רק ידעת כמה ליבי כמה לנשק כל שטח שכבשתי בגופך, בנפשך.

ודמעותיי אלו הזולגות ממני... אולי לא ידעת כמה אני אוהב, אולי לא הרגשת. אולי לא ידעת כיצד לקבל זאת.

אולי פשוט ידעתי להעניק זאת באופן שונה מכל מה שהכרת. אני הרי צעיר שכמוני לא ידעתי כל כך הרבה אהבה כזו בחיי.

וכשקיבלתי זאת ולך התמכרתי, כולי הוצפתי בתהיות כיצד לבטא זאת גם לך בחזרה.

הגשם לא חדל; הסופה לא שוקטת. ואת ידעת יותר מכל כמה אני...

נמשך למבטך, לפנייך הזוהרות בחשכה, לליבך הפועם פעימותיו כמו שעון שמקציב לי עוד ועוד עושר רגשי.

אך אילו ידעת כמה את מחייה את נפשי כשאת אוחזת בה בחוזקה כדי למשותה הרחק מן החומות הללו...

וכל כך הרבה הבטחות שחרטנו לקיים ביחד, חלומות שקיוויתי להגשים איתך ועבורך, כל זאת לא יילך לאיבוד...

כי לא אתן לזה לחמוק מידיי. אני אציל, ואותך כבשתי בשלום וללא עורמה. ואת עדיין איתי, בכל סמטה ושביל בהם אצעד.

ואולי לא כבשתיך כלל וכלל, אם כי את כבשת אותי, חילצת את נפשי, ואני כולי אסיר תודה.

ואלו הם תווים אחרונים לחתום יצירתי, מילים שאוזלות, ושמש שמבצבצת לה בין העננים כשהסופה שוככת.

אני קם מן הפסנתר ונדהם לגלות אצטרובלים כה רבים על רצפת ביתי, פירות שהרוח נשאה הנה.

אני אותו פרי, אצטרובל, שונה מכל השאר. כל כך הרבה מורכבות בתוך גוף כה פשוט, כה סימטרי, כה מסודר.

ואת ידעת זאת יותר מכולם. ואינני מתבדה, אף לא עתה משהלכת.