Portals of My Mind

הטיסה לאמסטרדם הייתה מלאת ציפיות והתרגשות. הייתה לנו עצירה לא ממש מורגשת באיסטנבול, אבל בסופו של דבר הזמן חלף לו יחסית מהר בזמן שהיינו בגובה 13 ק"מ מן הקרקע בטמפרטורה של "מינוס זיינתי את אמאש'ך" (כלומר, מינוס 60 מעלות צלזיוס), עובדה שלא חסכה ממני תהיות פיזיקליות בנושא "איך לעזאזל פיסת הפלדה הזו עובדת?". איך קיימים אנשים שזה כל כך מובן להם מאליו? כל כך הרבה פרמטרים, כל כך הרבה פונקציונליות, כל כך הרבה תקלות אפשריות... תמיד הייתה לי סקרנות כזו, ולפעמים זה משגע, כי התשובות הן אף פעם לא מיידיות. אז אני לומד ולומד... טוב, לא אפתח את זה עכשיו.

אני רוצה לדבר תחילה על אמסטרדם. איך שהגעתי לעיר, קלטתי כמה התחבורה הציבורית שם מצוינת, כמה מזג האוויר שם בתקופה זו הוא ממש אחלה ביחס לחום והלחות המזוויעים בארץ, כמה העיר (ובתכלס כמעט הולנד כולה) ידידותית לרוכבי אופניים ו... כמה ההולנדים משוגעים על כדורגל. נחתנו בדיוק למשחק של הולנד נגד צ'ילה. כל הרחובות היו כתומים, ובכל פינה אפשרית התקבצו לובשי כתום לצפות במשחק. הצטרפתי אליהם לחוויה חד-פעמית, על אף שלא מצאתי חולצה כתומה לקנות, כי כל החנויות סגרו מוקדם בשל המשחק. אני לא מת על כדורגל, אבל יש רגעים שאתה פשוט חייב לחוות כשאתה נתקל בתרבות מסוימת. בהולנד תתנהג כהולנדי. השער המיוחל הגיע, והחגיגות לא מיאנו להתחיל. השער השני הובקע, והחגיגות רק הלכו והתעצמו. ובשריקת הסיום, ההולנדים הפגינו לאומיות ופצחו בשירת ההמנון ברחובות אמסטרדם.

למען האמת, לא התרשמתי כל כך מאמסטרדם כפי שאנשים נוהגים לפארה. סתם, אני לא עד כדי כך תייר אפס. דבר שמאוד מושך אותי בחו"ל הוא הארכיטקטורה, וזה משהו שכן מצאתי מעניין בעיר הזו או בהולנד בכלל. משהו שמאפיין חלקים נרחבים בהולנד ובבלגיה - מישוריות הקרקע. אין פאקינג הרים וגם לא גבעות. האופק מישורי בצורה הזויה. זהו דבר שמאפשר בנייה צפופה ורחבה, ובבנייה כזו נתקלתי לכל אורך שהותי באמסטרדם, וגם באוטרכט שאליה נסעתי על מנת לבקר חבר הולנדי שהכרתי בעבר דרך משחק מחשב.

תעלות נהר האמסטל מרהיבות בפני עצמן. ערב אחד בקעה שירת מקהלה מאחת הסירות שעברו בתעלה כלשהי. זו הייתה המקהלה של אוניברסיטת אמסטרדם, שזה עתה הסתיימה בה שנת הלימודים. זה היה נחמד ומאוד נעים לאוזניים. אגב ערב, היינו שם בתקופה בה הימים הם הכי ארוכים בשנה, כששם השמש שוקעת בסביבות 23:00. העניין הוא שהשמש מיעטה לבצבץ בזכות העננות המרהיבה. והגשם לא פסח עלינו והגיח מדי פעם, גם בפסטיבל. זה כמובן לא גשם זלעפות כמו בארץ, והוא גם לא מפסיק אחרי 10 דקות, אלא נמשך זמן לא מועט, אבל זה בכלל לא הפריע לאווירה.

חבריי כולם עישנו ג'וינטים, ואני העדפתי שלא בגלל החרדות, אבל כן שתיתי קולה במאורע יוצא דופן זה (באופן כללי אני שותה רק מים), וכן הייתי שייך לאווירת הסטלה, כי כך אני על טבעי. היו המון צחוקים, בלי שום קשר לסטלה. כך זה היה לאורך כל הנסיעה הזו. האמת היא שלקופי שופ אין שום אווירה מיוחדת מעבר להיותו שקט ונינוח. הייתי מוסיף שם איזו קטורת ופופים, וזה יכול היה להיות נחמד. ביום האחרון באמסטרדם ביקרנו במאדאם טוסו. לא מרשים שם במיוחד, אבל הצטלמתי עם סלבדור דאלי, ולאחר מכן קניתי כמה גלויות למזכרת.

ואז נסענו לפסטיבל... מוזיקה, מוזיקה, מוזיקה!!! Finally. אולי אני מכור למוזיקה, אולי זה הסם שלי, אבל זו התמכרות שאני כל כך אוהב, ולא אוותר עליה לעולם. התור בכניסה היה ארוך מאוד, כך שפספסנו את היום המקדים שכלל הופעות לא כל כך חשובות של להקות מקומיות, אלא שרציתי לראות את Dyscordia ואת Atmospheres הפרוגרסיביות שהופיעו ראשונות, וזה קצת היה מבאס שלא הספקנו לראותן, אבל זה ממש לא היה נוראי.

למעלה מ-100 להקות מטאל, הארדקור ורוק בגיוון מירבי הפרושות על פני 4 במות שונות ב-3 ימים רצופי הופעות. מתחם ההופעות היה ענקי ומרשים, ועדיין ניתן היה לטבוע בתוך ים של מטאל-הדס מחוללי מוש-פיטים לובשי חולצות שחורות. היו אינספור דוכני אוכל (גם צמחוניים וטבעוניים, כי כן קיימים מטאליסטים כאלו!) ואפילו כמה מתקני שעשועים.

מעבר להופעות, יצא לי לדבר קצת עם אנשים, וכמנהגי זה כמובן נגרר לנושאים עמוקים כמו אתאיזם, אבסורדיזם ומכניקת הקוונטים. הולנדי אחד הסיק שאהיה מדען נודע ומצליח בעתיד (על אף שהתרעתי בפניו שאני פתוח להיות אולי סופר, פילוסוף, מוזיקאי או הרבה דברים אחרים) ושהוא כביכול יזכור את שמי, ושוודי אחד שמח לפגוש ישראלי לראשונה בחייו על אף היותו פרו-פלסטיני ולשמוע ממני על המצב הלא פשוט כאן, והוא גם לא חסך ממני את דעתו על כך שאני אדם פיקח שלומד על החיים בתקופה הזו. האמת היא שתמיד מפתיע אותי איך תמיד אנשים ישר מבחינים באינטליגנציה שלי ואיך נוצר לי שם של גאון מטורף בסביבה הקרובה אליי. אני עד כדי כך משדר את זה? זה אפילו לא נעשה במכוון. אני לא אוהב להחצין את המעלות שלי, אבל זה מה שקורה באופן ספונטני במהלך שיחותיי עם אנשים, וזה אולי הדבר הראשון שאנשים מבחינים בו לגביי.

ונעבור לסיקור ההופעות (אציין כאן את החשובות בלבד)! היום הראשון היה חלש יחסית, והייתי נוכח במעט הופעות שבאמת קסמו לי ביחס ליומיים שלאחריו.

שישי, 13:15: Sólstafir, פרוגרסיב פוסט-מטאל, איסלנד.

לאלו מכם שאינם יודעים, משמעות המילה סולסטפיר באיסלנדית הינה "קרני אלוהים", שזוהי תופעה שבה עננים מסתירים את השמש בד"כ כשהיא נמצאת באופק בגובה נמוך וגורמים לפיזור מעומעם של קרניה מבעד להם (להלן תמונת הכותרת של הבלוג). המוזיקה של סולסטפיר היא בדיוק כזו, מלאת רגש בסאונד המעומעם שלה. זה היה מין המשך ישיר להופעה של Alcest לפני כשלושה שבועות, ואחלה דרך להתחיל את הפסטיבל. הביצועים היו באמת ממש מרגשים, כשללא ספק סולסטפיר הינה אחת הלהקות המובילות בז'אנר הפוסט-מטאל. על אף שאינני מבין מילה בשירים שלהם שכתובים באיסלנדית, הצלחתי להתחבר אליהם מאוד. וכמובן הביצוע של "Fjara" היה נהדר.

שישי, 18:50: Orange Goblin, סטונר מטאל, בריטניה.

הלכתי להופעה שלהם בהמלצת חבר. אני לא חובב סטונר במיוחד, אבל המוזיקה שלהם לא רעה בכלל. יש להם ריפים מאוד טובים, ובסה"כ זו הייתה אחלה הופעה להעביר בה את הזמן.

שישי, 20:00: Slayer, ת'ראש מטאל, ארה"ב.

אני ידוע כאחד שלא סובל ת'ראש מטאל, בעיקר בגלל הסאונד המחורבן, אבל עם סלייר ספציפית אין לי בעיה בהשוואה ללהקות ת'ראש אחרות. במהלך ההופעה שלהם מתחילתה ועד סופה ירד גשם קריר שלא חדל אף לא לרגע אחד, והם דאגו לחמם בחזרה עם מוזיקה נהדרת, שהיוותה מעין בילדאפ נהדר לקראת ההופעה המיוחלת של אותו היום...

שישי, 21:00: Opeth, פרוגרסיב דת' מטאל, שוודיה.

וואו, כמה התרגשות! לראות את אחת הלהקות האהובות עליך ביותר, אחת הלהקות שהכי השפיעו עליך בשנה האחרונה, שאתה כל כך מתחבר לליריקה ולסאונד האפל המיוחד שלה. אני חייב לספר לכם סיפור... במשך שנים חברים שונים ניסו לדחוף לי אותם לפלייליסט ללא הצלחה. אף פעם לא התחברתי לסגנון שלהם, עד שממטאליסט לפני כ-3 שנים הפכתי לפרוגר, ומכאן לכאן יצא לי לפני כשנה וחצי להאזין לאלבומם האחרון "Heritage", אשר בזכותו (ובאמת בזכותו) זכיתי להכיר באמת את הלהקה האדירה הזו בעלת הסאונד הייחודי על שלל אלבומיה המפוארים. קשה להעביר את התחושות שהמוזיקה שלהם משרה בי. כל הצער, האבל, הרגש, ה-themeים שעוסקים במוות בצורה כל כך רגישה... כשבין השירים מיקאל ניסה להשחיל מעט הומור על מנת להפיג את התחושות הקודרות. לא אשקר - הגראולים של מיקאל אינם אותו הדבר. כנראה הגיל עושה את שלו. על אף שהם ניגנו שני שירים מ-"My Arms, Your Hearse" ומ-"Damnation" שאלו שני אלבומים שפחות התחברתי אליהם מוזיקלית, לא הפסקתי להתרגש ולו לרגע אחד. והשיא כמובן היה הסיום שלהם עם "Blackwater Park" בביצוע בלתי נשכח. סיום מושלם להופעה בלתי נשכחת. וכך היום הראשון הסתיים. יהי ערב, יהי בוקר...

שבת, 13:20: Skyharbor, דג'נט / פרוגרסיב מטאל, הודו.

זוהי להקה צעירה שהכרתי לאחר שהכרתי את Tesseract. הסולן של סקייהארבור הוא הסולן לשעבר של טסרקט, ולדעתי הוא טוב יותר מהסולן הנוכחי שלהם, אלא שגם עם הסולן החדש אני אוהב את טסרקט יותר מאשר את סקייהארבור, אבל בכל זאת רציתי לראותם, כי הם עדיין טכניים מספיק בשביל לעניין אותי. אפילו יצא לי להאזין לאלבום הסולו של המתופף שלהם, אנופ, והוא ממש לא רע. אין לי ציפיות מהאלבום החדש שלהם, כי לפי החומר שהם שחררו ממנו עד כה, נשמע שהוא פחות טכני מהאלבום הראשון שלהם, וזה קצת מאכזב. בכל אופן, הם הופיעו עם שלושה שירים מהאלבום הראשון ושלושה שירים מהאלבום החדש. הייתה הופעה חביבה, ולא יותר מזה. קשה לי להתרשם מהם יותר מדי.

שבת, 14:55: Protest the Hero, פרוגרסיב מטאלקור, קנדה.

הכרתי את הלהקה לפני הפסטיבל, אבל לא ממש התעמקתי בחומר שלהם. הפרוגרסיביות שלהם מסתכמת בשינויי מקצבים נחמדים ובמלודיות מעט מוגזמות לדעתי. על אף הטכניות שלהם, לדעתי הסאונד שלהם הוא יותר הארדקור מאשר פרוגרסיב (מרגיש לי שחסר קצת רגש אצלם), אבל בסופו של דבר הם נחמדים ולא השתעממתי מהם, אבל גם לא התרשמתי יותר מדי. יש להם סולן חביב ביותר, דרך אגב.

שבת, 15:40: Enslaved, פרוגרסיב בלאק מטאל, נורווגיה.

בלאק מטאל הוא ז'אנר שיש לי יחסים לא שלמים איתו. מעולם לא התחברתי ללהקות בלאק מטאל באופן מוחלט, אבל הסגנון כשלעצמו מכיל אלמנטים מוזיקליים שקשה לי לא לאהוב. למען האמת הליריקה אף פעם לא מצליחה לגעת בי. זה תמיד הרגיש לי יותר כמו מוזיקה בתור פוזה ולא מוזיקה בתור אומנות. לרוב כשאני שומע בלאק (וזה יחסית נדיר), הוא יותר אטמוספרי או משולב עם דום, דרון או אמביינט. אינסלייבד הינה להקה יוצאת דופן שאפשר לומר שלקחה את הבלאק מטאל והוציאה אותו מהקשרו. היא משלבת לא מעט אלמנטים של בלאק, כך שהיא להקת בלאק לכל דבר, אבל קשה לשים אותה בקנה אחד יחד עם להקות בלאק מטאל מסורתיות. אני מוצא הרבה גאונות ותעוזה ביכולת שלהם לקחת סגנון מאוד נוקשה ולעצב אותו בדרך שונה לגמרי, ועוד להוסיף לו אלמנטים מוזיקליים שזרים לו לגמרי, כמו קולות נקיים ומלודיות וריפים פסיכדליים למחצה. מה גם שבאופן קיצוני לא ברור אצלם כל כך הקשר בין אלבום אחד לשני, כך שלא כל כך ידעתי למה לצפות מהם. מאוד אהבתי את הביצוע של "Ethica Odini". ללא ספק יש להם חומר מקורי משובח, וזה בא לידי ביטוי בהופעתם בצורה נהדרת. הופתעתי לטובה לחלוטין.

שבת, 16:50: Gojira, טכניקל דת' מטאל, צרפת.

גוג'ירה היא להקה בעלת סאונד מאוד מעניין וליריקה לא פחות מעניינת. עם טכניקה נהדרת הם יודעים ליצור מוזיקה איכותית. לא הכי אהבתי את ההופעה שלהם. לא ממש אהבתי את הקהל שלהם, שמשתייך יותר לסצנת המטאל מאשר לסצנת הפרוג, אבל לא יכולתי ממש לצפות לאחרת, הרי זהו פסטיבל מטאל. משום מה זוהי ההופעה הכי עמומה בזיכרוני כרגע. הם ניגנו כמו שהם יודעים לנגן, אבל משום מה לא הכי נהניתי בהופעה שלהם. אולי פשוט לא באתי מוכן אליהם, ואולי זה הקהל שהשרה אווירה שונה מהאווירה שהלהקה משרה עבורי. גם היה לי קצת קשה להתרכז במוזיקה, והאמת היא שזה משהו שחזר על עצמו בכל ההופעות שהתקיימו על הבמה הראשית. כנראה האווירה בבמה הראשית מושפעת מכך שלא כל הקהל קשור באמת ללהקות שמופיעות עליה, כי היא מעין "ברירת מחדל" כזו עבור אנשים שאין להם משהו טוב יותר לראות באותה השעה. הקהל גם יותר המוני בבמה הזו. אולי היה עדיף לי ללכת להופעה של Amplifier שהתקיימה באותה השעה. בכל אופן, הביצועים של "The Heaviest Matter of the Universe" ו-"Flying Whales" בהופעה זכורים לי לטובה. אולי אזכה לראות את גוג'ירה שוב מתישהו ולחוות אותם בצורה טובה יותר.

שבת, 18:50: Mastodon, פרוגרסיב סלאדג' מטאל, ארה"ב.

מסטודון היא להקה יחסית חדשה בפלייליסט שלי, כך שלא יצא לי להתעמק בה יותר מדי לפני ההופעה. יש לה חומר נחמד וקטעים פרוגרסיביים מאוד מרשימים. סלאדג' כשלעצמו הוא ז'אנר מאוד נחמד, ואף הוא עצמו חדש לי יחסית. אין לי מושג על מה היו מארגני הפסטיבל כשהם שיבצו את מסטודון באותה השעה יחד עם Cult of Luna שמשתייכת לאותו הז'אנר. בכל מקרה, אין לי הרבה מה לומר על ההופעה של מסטודון, אבל אציין שהיה קטע ספציפי שהזכיר לי קצת את Dream Theater. מסטודון ללא ספק ניחנו בכישרון, כשכל נגן בלהקה הוא וירטואוז בפני עצמו. דבר נוסף שמיוחד בלהקה הזו הינו שכל הנגנים משתתפים בשירה (אין סולן).

שבת, 19:45: Kylesa, סלאדג' סטונר מטאל, ארה"ב.

זה איזשהו קטע די מעניין שמארגני הפסטיבל החליטו לשבץ את קיילסה בין מסטודון וקאלט אוף לונה ל-Neurosis (שלא נכחתי בהופעה שלה כי היא התנגשה עם זו של דילינג'ר). כולן להקות הקשורות זו בזו. אחד החברים שלי חולה על הז'אנר הזה. היה לו רצף הזוי של הופעות סלאדג'. כנראה הז'אנר הזה תפס תאוצה בשנים האחרונות, על אף שנראה שהוא לא ממש מוכר לקהל המטאל המודרני הרחב. בכל אופן, לא הכרתי את קיילסה לפני הפסטיבל, אבל אני מוכרח לומר שהופתעתי לטובה. יש להם פאקינג שני מתופפים, אחד לכל ערוץ. ומעבר לכך, הם ממש העיפו לי את הראש עם ריפים מעולים. זה היה אחלה בילדאפ להופעה המיוחלת של אותו היום...

שבת, 20:40: The Dillinger Escape Plan, מת'קור, ארה"ב.

הולי שיט, דילינג'ר. הולי שיט!!! כמה גאונות, כמה טכניקה, כמה טירוף. חבורה של מטורפים שמשתוללים בשיגעון לאורך כל ההופעה. פשוט כך. גיטריסט שזורק את עצמו לקהל יחד עם הגיטרה לתוך קראוד-סרפינג. סולן שמטפס על הרמקול וקופץ מטה וזורק את התופים בסוף ההופעה. לא סתם קניתי חולצה של הלהקה הזו, ולא סתם תפסתי מקום בשורה הראשונה. הייתי קרוב לרמקול, וזה קצת פגע באיכות, אבל זה לא הפריע לי, כי האווירה הייתה אדירה. פשוט יצאתי מגדרי לראות אותם, לצרוח את השירים שלהם ולהשתולל יחד איתם. מבחינתי הייתה זו ההופעה הטובה ביותר בפסטיבל. אני אפילו לא מסוגל לתאר בשיט מה שהלך שם. פשוט... אשאיר את זה ככה. דילינג'ר. פאקינג דילינג'ר! מת שיבואו לארץ להופעה באורך מלא. ללא ספק היה אדיר ונדיר. סיום מושלם ליום מטורף וגדוש בהופעות. וכך היום השני הסתיים. יהי ערב, יהי בוקר...

ראשון, 11:30: Collibus, פרוגרסיב מטאל, בריטניה.

הופעה נחמדה לפתוח איתה את היום האחרון של הפסטיבל. לא הכרתי את הלהקה לפני, אבל אמרתי לעצמי שאם כבר יש פרוגרסיב מטאל "טהור" בפסטיבל, אז חבל לי לפספס. בעיקרון הלהקה הזו לא ממש מחדשת משהו - השפעות של דרים everywhere, רק סולנית במקום סולן וללא קלידים. לא ציפיתי לשום דבר מיוחד, והיה חביב ולא יותר מכך.

ראשון, 12:00: Glorior Belli, בלוז / בלאק מטאל, צרפת.

כשיצאתי מההופעה של קוליבאס, עברתי ליד אחת הבמות כשבקע מתוכה סאונד בסגנון בלוזי, אבל עם אלמנטים של בלאק מטאל, וזה ישר משך את תשומת ליבי. אמרתי לעצמי בקול "What the fuck?", ורציתי לראות במה מדובר. ואז גילית את Glorior Belli. הספקתי לראות מעט מההופעה שלהם כדי להבין שמדובר בלהקה מרתקת בעלת סגנון ייחודי ומעניין. אז רשמתי לעצמי את שמם על מנת לבדוק את הנושא לאחר הפסטיבל. והנה הם ראויים לציון גם בפוסט הזה.

ראשון, 13:20: Cynic, פרוגרסיב מטאל, ארה"ב.

פאק, אני בשורה הראשונה בדיוק באמצע! סיניק הייתה הלהקה היחידה בפסטיבל שמשלבת אלמנטים של פיוז'ן ג'אז ביצירותיה, והיא גם הייתה הלהקה הרביעית הכי אהובה עליי בפסטיבל, אחרי אופת', דילינג'ר ומשוגע. לפני ההופעה קניתי חולצה של סיניק, ומן הסתם היו לי ציפיות גדולות להופעה שלהם. זוהי אולי הלהקה היחידה בפסטיבל שעליה ניתן לומר שכל חבר בה הוא מומחה בתחומו, כאשר הבאסיסט, שון, הינו אחד הבאסיסטים הטובים ביותר בעולם עם רזומה אומנותי מכובד ביותר. הלהקה עצמה, על אף שנעלמה מהמפה לתקופה די ארוכה, הינה אחת מלהקות הפרוג הטובות ביותר בהיסטוריה, כשלמעשה היא דווקא פחות מוכרת לקהל המטאל כיום, על אף שהייתה אחת מחלוצות הטכניקל דת' מטאל לצידן של Death ו-Atheist. כל שחרור של הלהקה הוא בעל אופי הייחודי לו, כאשר ישנם אלמנטים שמשותפים לכל השחרורים שלהם. האלבום שהלהקה השיקה השנה הוא לא השחרור הטוב ביותר שלה, אבל באלבום הזה חברי הלהקה ערבלו סאונד פופי לתוך תוצר פרוגרסיבי מובהק שקשה שלא להתרשם ממנו בסופו של דבר, ובו נגינת הבאס של שון שוב מספקת את הסחורה, בנוסף למלודיות קרוסאובר קצביות. לא הרבה יודעים על הקשר המובהק של סיניק עם דת', כשלעיתים נראה שסיניק לא קיבלו מספיק תשומת לב בסצנת המטאל בהשוואה לדת', אבל זה ממש לא מפריע להם לתת שואו כמו להקה גדולה ומכובדת לכל דבר. כלהקה שכל חבריה הם מקצוענים, הם ניגנו שישה שירים משחרורי הלהקה השונים - גם חומרים ישנים, גם חדשים, גם כבדים, גם קלילים, כשבין שיר לשיר חברי הלהקה מחליפים במקצועיות בין האינסטרומנטים השונים שלהם. פול מסבידל הוא פשוט סולן וגיטריסט ענק, ולא חסך מהקהל אף הוא את כשרונו. השון השני בלהקה, שהוא המתופף, אף הוא הפגין את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. הקטע שהכי אהבתי בהופעה הוא "Carbon-Based Anatomy". ממש התרגשתי לראות את הלהקה הזו, שללא שום צל של ספק שייכת להיכל התהילה של הפרוג.

ראשון, 14:55: Letlive, פוסט-הארדקור, ארה"ב.

לטליב היא להקה שלא הכרתי לפני הפסטיבל, והלכתי להופעה שלה יחד עם חבריי. האמת היא שממש התרשמתי מהלהקה הזו. הסולן שלה קצת משוגע, ולאחר שדקלם את סיפורו המרגש על ניצחונו את מחלת הסרטן, הוא עשה דברים מטורפים כמו לזרוק את המיקרופון והחצובה לכל עבר. הוא אפילו ירד אל הקהל, וגם... הפיל חבית בירה. בסה"כ החבר'ה הללו מוכשרים מאוד ויודעים לתת שואו לפרצוף, כך שמאוד נהניתי בהופעה שלהם, ואפילו השתתפתי במוש-פיט במהלכה. (;

ראשון, 17:45: Death, טכניקל דת' מטאל, ארה"ב.

איזה קטע. הייתי צריך לבחור בין דת' ל-Alice in Chains. הסולנים המקוריים של שתי הלהקות הללו כבר אינם בין החיים, אז אולי מארגני הפסטיבל חשבו שיהיה הולם לשבץ אותן באותה השעה. למעשה הבחירה שלי הייתה לא קשה. עם כל הכבוד לאליס, דת' לוקחים. רבים מחשיבים את דת' בניצוחו של צ'אק שולדינר המנוח לאחת להקות המטאל המשפיעות ביותר ולזו שהמציאה את ז'אנר הדת' מטאל. אז כן, זוהי לא אותה הדת' האגדית, אלא הגלגול הנוכחי שלה ששמו המלא הינו Death to All. אז יצא לי לראות שוב שלושה מחברי סיניק מופיעים בדמות דת' יחד עם סטיב דיגיורגו, והאמת? אין ראויים מהם להנציח את זכרה של הלהקה האגדית הזו, בעיקר בגלל הקשר המובהק שהיה בין סיניק לדת' באותה התקופה לפני שני עשורים. ההופעה הייתה מעולה, ואני סבור ובטוח שרוחו של שולדינר הייתה נוכחת בה, כי שום דבר לא אכזב, והטכניקה הייתה גם הייתה בדיוק לפי הגותו.

ראשון, 19:55: Soundgarden, גראנג', ארה"ב.

מלכי הגראנג' בלייב. כן, כן. לקראת סיום הפסטיבל הגיע זמנם של סאונדגרדן לתת בראש (ומן הסתם בחרתי לראותם על פני Architects). אני לא מעריץ נלהב של הלהקה, אבל כשמדברים על גראנג' איכותי, סאונדגרדן הוא השם שישר קופץ לי לראש. הייתה הופעה מקפיצה ונהדרת שהיוותה אחלה של בילדאפ להופעה המיוחלת של אותו היום...

ראשון, 21:00: Meshuggah, אוונגרד מטאל, שוודיה.

משוגעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!! הל יהההה!!! תותחים! אני כל כך מאוהב בלהקה הזו, והרבה מאוד זמן חיכיתי לראותה בלייב. סופסוף זה קרה. מי שאוהב אותם יודע כבר הכל, ואני לא צריך לספר לו על כך שהופעה שלהם היא פשוט חוויה שאסור לפספס. זו הייתה ההופעה האחרונה בפסטיבל שבאמת היה חשוב לי להיות נוכח בה. ולמען האמת, שיבצו אותה בדיוק בזמן המתאים, על מנת לסיים את הפסטיבל הזה בסטייל. הלהקה גיוונה בשירים מכל שבעת האלבומים שלה, והייתה הופעה מושלמת.

ראשון, 22:30: Black Sabbath, הבי מטאל, בריטניה.

טוב, זו הייתה חתיכה של קינוח. אודה בכך שאינני מאוהבי ההבי מטאל, אבל הייתי חייב להיות נוכח לפחות בחלק מן ההופעה של בלאק סבאת'. כל מטאליסט צריך לעשות עבודת שורשים בחייו, וזה בדיוק מה שהיה שם. שורשי המטאל מצויים בבלוז רוק (והוא בהחלט מורגש ביצירותיה של בלאק סבאת'), ועל אף קשישותם של אוזי וחבריו, עדיין היה זה קינוח מרגש לפסטיבל האדיר הזה. אני, יחד עם רבבות מטאלהדס, מזמזים לנו יחד את המלודיה הנודעת של "Iron Man". חוויה. וכך היום השלישי והאחרון הסתיים.

התמונות שצילמתי באמצעות הסמארטפון שלי אינן מקצועיות; הן לצורך תיעוד בלבד, ואני מתיר לעשות בהן שימוש חופשי. תמונות מקצועיות רשמיות של הפסטיבל ניתן למצוא כאן.

אלו הן החולצות שקניתי בפסטיבל (מימין לשמאל - ריברסייד, דילינג'ר וסיניק):

אוקיי. אז זה היה הפסטיבל... הדרך חזרה הביתה הייתה מתישה. שעה ברגל עם המזוודה, אוטובוס, עוד אוטובוס, רכבת, עוד רכבת ואז טיסה, עוד טיסה ועוד נסיעה הביתה באוטו. בדיוטי פרי קניתי שוקולדים לחברה, לחברים, למשפחה ולעבודה.

האוזניים שלי עדיין לא התאוששו ממש מכל הסמטוכה שהעברתי אותן, אבל המצב הרבה פחות גרוע מלפני יומיים.

אסיים בהארה: שמתי לב שלאחר הופעה של להקה אהובה אתה הרבה יותר מחובר אליה והיחס שלך אליה שונה משהיה לפני ההופעה. זה מין קטע כזה, כאילו שכבת איתה. (=