חורף, שנת בצורת. נולדתי לפני למעלה משני עשורים, בחורף בו שררה מלחמה עקובה מדם. המלחמה הסתיימה כבר מזמן, אך בתוך מוחי היא עדיין מתקיימת, נמשכת ומהדהדת עד הרגע הזה. שמי הוא קץ, כי בוא אביא את הקץ, את החורבן, את המבול. אתמול בלילה נשמעה בת קול שציוותה עליי להתאבד, אולם מרדתי בה, והבוקר נשמעה בת קול שפקדה עליי לרצוח. אני לא אחד. איתי הצל הארור. קיבלתי את השליחות לבשר לבני האנוש - אני נפלתי משמיים לשפוך דמם.
ישנם דברים שאין ביכולתי לשנותם או לתקנם. אני פגום ושברירי, בדיוק כמו העולם האכזרי הזה. אני מתעורר לעוד בוקר שחור. אלו הם בני האנוש המטונפים הללו שמזהמים כל חלקה טובה ביקום המפואר הזה. כל כך הרבה מלחמות וכל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה בורות. הם ממשיכים לחיות כאילו הכל טוב, כאילו הכל תקין ונפלא. בצביעות, לא כשאר בעלי החיים, חיים הם במעטה של חירות וסדר מדומים.
הטבע וההוויה אינם שפויים, ואת זאת האדם יודע, אך בהתנשאות החליף הוא את השקיפות בעורמה. בני האנוש מרושעים מטבעם, ואותם אני מתעב עד עמקי נשמתי. מי כמוני יודע כמה חסרי אונים הם אל מול העובדה שאין ביכולתם לשנות דבר לטובה, שתפקידם בעולם הוא רק להביא חורבן והרס. אלו הם בני האנוש, וזוהי שנאתי אליהם.
הם כתבו אינספור מיתוסים על כך שהאבסורד שולט בהם, על כמה שאין להם כל יכולת להתמודד עם יצר החורבן שלהם. וכה שקועים הם בתרדמת, עד כדי כך שהם מאמינים בכך שיש להם לגיטימציה להמשיך להתקיים על פני האדמה.
הם המציאו לעצמם אלוהים, כי זהו הדבר היחיד שיכול לתרום ליציבותם. הם לא חזקים דיים, אז תולים הם תקוותיהם בכוח עליון מדומה זה. בני האנוש הם יצורים נלעגים שעוטים מסכות של גבורה, אמון, רעות ומשמעות, אבל בתוך תוכם ריקניים הם מכל תוכן. כולם אגוצנטריים כשאר בעלי החיים, אבל מספיק מתוחכמים כדי להישאר צבועים להווייתם. בני האנוש קיימים לשווא, ותודעתם הווה לחינם. מודעות שאין בה תועלת, אלא רק ריקנות, טיפשות ורשעות. כה כנועים הם ליצריהם - אלו הם בני האדם, וזוהי שנאתי אליהם.
אני הוא קץ, ובוא יבוא היום בו אביא את הקץ, ואשפוך את דמם, ואשרוף את כל סיפורי ניצחונם, גבורתם ואדירותם. בני האנוש חיים בשקר, אולם יומתו הם בהילתה של האמת. האנושות חסרת תקווה היא, ואת בני האנוש אני אושיע, ואשלחם אל המקום אליו הם מבקשים להגיע יותר מכל - אל הקבר.
דברי בת הקול נשמעו היטב. אני עצמי כלי חלול שרואה רק שחור בעיניו, ויוטב לאנושות אם אתנדף אני מהעולם הזה. אבל אין בי כוחות למרוד, ואין בי כוחות לשרוד. אין בי כוחות לחיות, ואין בי כוחות לקפוץ אל תהום מותי. אני מתעב את חרבי ורוצה לאהוב את בני האדם. יותר מכל אני רוצה לאהוב את עצמי. אני הוא קץ, ובוא אביא קץ לים הייסורים, אבל לא ע"י מותי, אם כי ע"י מותו של קץ, כי אני אינני קץ כלל וכלל. קץ הוא הצל.
אבל עליי לרצוח ולשרוף ולכלות, כי הקץ אוחז בי על דפנותיו של גיהנום, והגשם השחור שוטף את עיניי בטרם אוכל לראות בבהירות. הקץ שונא, הקץ שובה, הקץ אותי רוצה. והנה סכין בידי, ואינה מכוונת היא כלפיי, אם כי כלפי האנושות, ואני הייתי רוצה שתהיה היא מכוונת כלפי הקץ. אני הוא קץ, וזוהי תחינתי.
האחד רוצה שעל קברו יתאבלו, שאת שמו יספידו, בעוד השני רוצה לרצוח. אבל שניהם אחד. והאחד הוא הטוב, הוא הרוצה בטובת האדם. אך השני הוא הרע. ואמנם מהו הטוב ומהו הרע? האחד רוצה בקיצו של הקץ, והקץ רוצה בקיצו של האחד.
מערבולת ייסורים זו שברא השטן בולעת בתוכה כחור שחור את רוחותיהם של איוב ושל המלט כיודעי שיגעון שלא ידעו את הקץ, אם כי ידוע ידעוהו טוב מאוד.
ואני... אני אינני אחד ואף לא קץ, אלא הוויה שמודעת לקיצה. אני שלום, אך לקץ שלום אין, ולשלום קץ ישנו. אני מלחמה אחת גדולה שמתחוללת בתוכי. אני המבול. באנושות ישנו כוח וישנה אמונה, וישנה תעוזה. אני בן אנוש. אני אמיץ. אני לוחם. אני מורד. אני שורד. אני בן אנוש. אני בן אנוש...
לפעמים נדמה כי ה-theme העיקרי בבלוג שלי הוא אופטימיזם מול פסימיזם.
ב-27 באוגוסט באמפי שוני - הופעת העשור לאלבום "מבול" של Orphaned Land. אני אהיה שם, ואתם?
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
