הודעתי לראש הצוות שלי ולמנהל שלי על כוונותיי לעזוב את החברה לצורך הטיול הארוך בניו זילנד שלאחריו סופסוף אתמקד בלימודים. אמרתי להם שלא אוריד הילוך עד הרגע האחרון בו אעבוד בחברה. לעזוב את מקום העבודה הראשון לאחר שנה וחצי זה לא תלוש מהמציאות, במיוחד כשברצוני להתמקד בלימודים. אני לא חושש למצוא עבודה בעתיד, ואני אפילו משאיר את הדלת פתוחה, כי אולי עוד אשוב לחברה הזו בעתיד (איני רואה סיבה שלא). זו החלטה לא פשוטה לקבל, אבל אני מספיק אמיץ לקבל אותה, אחרת אחיה חיים שאינני חפץ בהם. אני לא פוחד לנסות ולא פוחד לטעות, ואני חושב שזה בין הדברים החשובים בחיים. אסור לנו להיתקע במקום, במיוחד כשיש לנו מטרות להשיג שדורשות מסלולים אחרים. כרגע הלימודים הרבה יותר חשובים לי מקריירה, ואין לי שום סיבה למהר להיטמע בשוק ההייטק. אני עדיין צעיר וללא דאגות רבות. אנשים יכולים להסתכל בעין עקומה, אבל המטרות שלי הן המטרות שלי, ואני לא אחיה חיים שאחרים חושבים שנכון לחיות אותם, אלא אחיה את החיים שאני רוצה לחיות.
ההורים שלי חשבו בעבר שטיול הוא מיותר וסתם הוצאה כספית, עד שהבהרתי להם שהוא הכרחי עבורי ועבור נפשי, עבור הקווסט שלי בחיים הללו, חוויה שלא זוכים לחוות הרבה פעמים בחיים, ועכשיו הגיע הזמן לנצל את האפשרות הזו. יתרה מכך, כרגע יש לי מספיק כסף בבנק שעומד לרשותי, ומי יודע במערכת הכלכלית המגוחכת הזו לאן כל חסכונותיי יילכו ברגע של משבר? ניו זילנד היא השקעה ודאית, יותר מחסכונות, יותר מדירה ויותר מכל דבר אחר. במצב הכלכלי של היום אני לא מרגיש נטל על הוריי שאני ממשיך לגור איתם, אלא מרגיש שאני נוהג בחוכמה. אני יודע שאני לא עצמאי מספיק בשביל להתמודד עם דאגות נוספות בחיי. יש לי מספיק קשיים כרגע, כך שאת החופש שבמגורים בבית הוריי אני עדיין יכול לנצל באופן שיועיל לי. לפעמים מרגיש לי שהחברה מזרזת אנשים אל עבר מטרות שגויות, על מנת להמשיך לקיים את העבדות בעידן הקפיטליסטי המודרני, ואכן יותר מדי אנשים חיים באופן שהוכתב להם מראש ולא לפי רצונותיהם האישיים, וזה המקור לכל הדיסוננס הקוגניטיבי שהם חווים בחייהם. אני לא מכוון לעבר חתונה וגם לא להקמת משפחה, על אף שזה מה שמצופה ממני כפרט בחברה. כרגע זה לא מעניין אותי. יש לי חופש יחסי לנצל, ולא אוותר עליו כל כך מהר בהיענות קונפורמית לדרישות החברה.
מרגע שהתגייסתי לא היה לי רגע של חופש שבו בחרתי בדרך שלי, על אף שהשירות הצבאי היה החלטה שלי שבאמת תרמה לי המון, ואין לי שום חרטות לגביה. יש אנשים שהשכילו להבין עוד בצעירותם שהם לא חייבים ללמוד במערכת החינוך ויכולים לצעוד בדרך שלהם. זה עניין של מה אתה רוצה אל מול מה העולם רוצה ממך, ולדעתי ברגע שיש לך מספיק אמצעים ואתה יכול לקבל החלטה מסוימת, עליך לנצל את האפשרות הזו בטרם תתנדף.
לפני כשבוע פרסמתי סטטוס בפייסבוק שקיבל המון התייחסות, מעט תמיכה וגם נתח די נכבד של מיסאינטרפרטציה ודה-לגיטימציה. ככה זה כשאנשים כלואים עמוק בתוך הנורמות ולא מסוגלים לחשוב מעבר. אז הסתרתי אותו, לא כי אני פוחד ממישהו, אלא כי הוא נכתב בזמן התקף חרדה וכי פייסבוק אינה באמת פלטפורמה מתאימה לתוכן הזה. מתוך הסטטוס הזה נולד הפוסט האחרון שלי. אצטט את הסטטוס כאן (לשיפוטכם מידת הלגיטימיות שלו, ובאופן אישי לא באמת אכפת לי):
"מתי תבינו, בני אדם, שאתם תחלואת העולם הזה? שלושה ילדים שכביכול קרובים לליבכם נרצחו, ולפתע גיליתם את האפלה בעולמנו. אבל עוד חודש זה יישכח מליבכם, ותשכחו שהרצח והאובדן נמצאים בכל מקום ומכל סיבה שהיא. אתם תמשיכו לחיות כאילו כלום, כאילו הכל בסדר והעולם יפה. אין תקווה לעולם הזה כל עוד האנושות ממשיכה להתקיים בו, ואם הייתה לי האפשרות ללחוץ על הכפתור שישמיד את כולנו, הייתי עושה זאת בלי למצמץ אף לא לרגע אחד. אתם התחלואה, בני אדם. לא משנה כמה תעטפו את עצמכם במסכות של רעות, אמון והדדיות, תחת המעטה הזה אתם יצורים אוויליים ואגוצנטריים שהיו אמורים להיעלם מעל פני האדמה כבר מזמן. אני רק מחכה כבר ל"מבול" שימחה את כל האנושות מעל פני האדמה."
אני חייב להתייחס למשהו בנוגע למבצע שהרבה אנשים נוטים לפספס - נפגעי חרדה הם פצועים לכל דבר. לא סתם חצי מהאנשים במדינה שלנו סובלים מדיכאון, חרדה ופוסט-טראומה שמשבשים להם את כל מהלך חייהם ותפקודם היומיומי. יש לי הפרעת חרדה ו-OCD מאז שאני זוכר את עצמי, ואני מסוגל למצוא קשר בין העובדה הזו לבין העובדה שנולדתי בדיוק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה ובזמן (לא בדיוק) אותן האזעקות, אותם הטילים ואותה הבהלה שאנו חווים בימים אלו. ישר בתחילת ינקותי ספגתי תחושות חרדה מהסובבים אותי. אז בד"כ התקשורת נוטה לטאטא את נפגעי החרדה מהחישוב הכולל של הנפגעים, או לדרג אותם כנפגעים שוליים. אבל כולנו שוכחים שזה עולה לנו בטיפולים לא מעטים ובאובדן כושר עבודה, ובמקרים חמורים יותר אף בהתאבדויות. אני חי את החרדה מדי יום ביומו, אז התקפי החרדה שאני חווה בימים אלו לא מצריכים ממני קבלת טיפול מיוחד, אבל מהיכרותי עם ההפרעה אני מסוגל לשער שלא מעט מן הילדים שגדלים בעוטף עזה או במקומות אחרים שקרובים לגזרה לא בהכרח יהיו הכי בריאים בנפשם לכשיגדלו, ואנחנו נשלם את המחיר של הנכות הנפשית ממנה הם יסבלו, אם בכלל יינתן מענה הולם למצוקתם.
ביום רביעי היה לי מבחן במתמטיקה בדידה, כשבסופו של דבר ההר לא היה גבוה כמו שחשבתי. הלך לי סבבה לגמרי, ואני מצפה לציון 90+ (אם לא יהיו יותר מדי התקטננויות על ניסוח מילולי של הוכחות), כשממוצע המטלות שלי בקורס עומד על 98. דווקא אהבתי את הקורס הזה, בניגוד לתלונותיהם של רבים מתלמידי מדעי המחשב. משום מה הסטודנטים בפתוחה חיים בשלום עם הקורס הזה בניגוד לסטודנטים באוניברסיטות אחרות. זה מסוג הקורסים שאפשר לומר עליהם "קשה באימונים, קל בקרב". בפתוחה המטלות בקורס הזה מאוד מכינות אותך למבחן. בניגוד לאוניברסיטות האחרות שבהן החומר מועבר באופן פרונטלי וניתן דגש על תרגול, בפתוחה הלמידה מתוקשבת למדי ומתבססת ברובה על לימוד עצמי (זה משהו שמאוד נוח לי איתו, כי בתור אוטודידקט אני מעדיף ללמוד לבד על פני למידה מורחת בכיתה), ולכן זה מעניין שדווקא בפתוחה הקורס הזה נחשב לקל יחסית כשבאוניברסיטות האחרות הוא נחשב לקשה יחסית. כנראה בפתוחה הוא מתוכנן להעביר את החומר בצורה אופטימלית בהתאם למבחן. בחמישי הקרוב יש לי מבחן בתכנות בסיסי בשפת C, ואין לי מושג מה הולך להיות בו. יש עוד פרויקט תכנות גדול לעבוד עליו וגם קורס אנגלית מאוד מיותר אבל לפחות מעניין (כי הוא כולל טקסטים מדעיים לא רעים בכלל). מקווה לטוב.
המפקדת התקשרה לשאול אם אני יכול לתרום את חלקי בכוח המילואים, ועל אף שמאוד הייתי רוצה לתרום את חלקי למאמץ הביטחוני, היציבות הנפשית שלי נמצאת בשיאה השלילי מזה שנים, אז הודעתי לה שאינני יכול לתרום הפעם. מקווה שעד הפעם הבאה (ודאי תהיו כזו) מצבי ישתפר ואוכל להתגייס לשירות מילואים.
דרך אגב, שלשום בלוגולדת. לא ייאמן איך מצבי הנפשי ביולי השנה כל כך דומה למצבי הנפשי ביולי בשנה שעברה. מה ששונה הוא... שב-12 החודשים האחרונים הכרתי כל כך הרבה בלוגריות (ויסלחו לי כל הבלוגרים הזכרים שביניכם, אבל מלבד סוקרטס, ג'ורנימן ומלגו לא היה לי דיבור רציני עם אף אחד מכם) שנכנסו לי עמוק לתוך הלב ומידידות הפכו לחברות טובות. לא אמנה אותן כאן, אבל היו בטוחים שכל מי שצריכה לדעת יודעת כמה אני אוהב ומעריך אותה. (:
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
