Portals of My Mind

   אני אדם קטן, ואלו הם איתני הטבע הגדולים. אני בסה"כ פיסה זעירה באותו סרט נע של מרחב-זמן. מה אני אל מול העולם? היקום כה גדול, ואיננו יודעים עליו דבר. אנחנו רק חושבים שאנו יודעים. הו, כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, מתיימרים לדעת את כל סודותיו של היקום המופלא הזה. אנחנו בדיוק כמו אותם הקדמונים שלא באמת ידעו הרבה. גם אנחנו בדיוק כמוהם איננו יודעים הרבה בכלל. יש כל כך הרבה לגלות, אולם התגליות תמיד מתחילות הן בקטן - דווקא בפשטות, במובן מאליו.

   וככל שאינני יודע לגבי היקום, כל שכן אינני יודע לגבי עצמי. מרחבי הטבע בהם אמצא בחודשים הקרובים את שלוותי - מחול של אדמה, אוויר, מים ואש - כולם כאחד ייגלו לנגד עיני רוחי. אני הולך לגלות פיסה זעירה מן היקום, אך חשוב מכך - אני הולך לגלות פיסה אולי קצת יותר גדולה לגבי עצמי.

   מסע - זהו מסע. והמסע אינו לקצה העולם. המסע הוא למעמקי נפשי. זהו המסע שלי, ושל האנושות כולה. כי הפרספקטיבה שלי לגבי המציאות תשתנה - בזאת אני בטוח. ואת כל אותם הפלאות שארצה לצייר - אזכור במילותיי לספר, אצרוב ברוחי להטמיע, להנחיל את שורשי בינתי כאילן באדמה השופעת.

   ואת ידעת יותר טוב ממני לאן אני הולך, בעוד את המסע שלך סיימת לפני שנים רבות. הייתי רוצה שתראי, הייתי רוצה שתחווי, אבל המוות ממך גזל את כל זאת. הגיתי זאת אודות הקיום - אתה מת, אבל לעולם לא נעלם. את החותם אתה משאיר לעולמי עד, ומתקיים ברוחם של אחרים. כי החלקיקים שלך אינם אובדים, ומילותיך אינן מתאדות, וכל הזיכרונות והידע שצברת אינם באמת אובדים, אלא לכל היותר נסחפים בתורם לתוך חור שחור שהולך וגדל, הולך ומתעצם.

   ומזה זמן מה תהיתי לגבי המושג "חור שחור". הוא אינו באמת חור, והוא גם איננו שחור, אלא הוא פשוט שקע שלתוכו מידע רב מתכנס אך מתוכו איננו יוצא, לפחות לא בעולמנו זה. אבל המידע הזה איננו נעלם. הוא עדיין שם. אולי מגיח הוא אל תוך מימד אחר ביקום מקביל, מקודד מחדש בנקודה שבה עולם אחר מתחיל וגם נגמר.

   הטבע הוא הרוח הגדולה שמציפה ומזינה את כל רצף הקיום. הטבע הוא חי. הוא איננו דומם. הוא רוח בפני עצמו, רוח אוניברסלית. ואת תראי, ואת תחווי. כי מסעך איננו תם. לא תם המסע שלך, וגם לא המסע שלי. לא תם המסע של אף אחד. בסופו של דבר כולנו שזורים יחדיו בנבכי האינסוף הכביר הזה.

   ואם פעם פחדתי מהמוות, ואם פעם פחדתי מהנצח, היום אומר אני בליבי שבלתי נמנעים הם. אמנם נדמה שהכל רק אשליה של מציאות חיה, ואמנם הכל רק קיים, והכל רק הווה, והכל עבר והכל עתיד. הכל מאוחד. הכל אחד. אנחנו הכל, אבל אנחנו כלום. אנחנו פיסות סופיות זעירות במרחב-זמן שמרכיבות יחדיו מרחבים עצומים, פאזל אינסופי של שדות הכרה נצחיים, שדות שקמלים ופורחים במחזוריות, כמו עונות השנה. ודורות מכבר נוהגים לומר שהאדם הוא עץ השדה, ואולם בליבי הגיתי ודימיתי שהאדם הוא אך עץ בשדה, עץ אחד מני רבים, בשדה אחד מני רבים. והשדות אינם אלא הטבע, היקומים החיים והמחיים, בהם אנו כיצורים חיים שזורים יחדיו לעולמי עולמים.

   היקום הוא מוח אחד גדול, וכל גלקסיה היא מעין סינפסה. כשאביט אל שמי הלילה עטורי הכוכבים אי שם בקצה העולם, אתבונן אל תוך מראות נפשי, ואדע את עצמי כשם שאדע את היקום. ורוחך תהיה לצידי.