אני שוב בקווינסטאון. מיום ליום המועד בו אשוב ארצה הולך ומתקרב לו. הסיפורים שיש לי לספר על עיירת הבילויים הזו, על הדברים שעשיתי בה ועל האנשים שהכרתי בה הם לא מעטים. הבוקר למשל סגרו פה את הכבישים על מנת לערוך "מירוץ" כבשים. לכו תבינו את הניו זילנדים הללו... אך ברצוני להביא לידיעת קוראיי סיפור קצר שהתרחש ממש עכשיו, והוא טומן בחובו את האושר שבפשטות.
לפני כשעתיים יצאתי לספריית מחשבים על מנת לבצע גיבוי לתמונות שבמצלמתי. לאחר כשעה סיימתי את הפעולה אותה ביקשתי לבצע, ומיד יצאתי לשוב לאכסניה, אלא ש...
לפתע הבחנתי כי מאחד הברים בשם "בונגלו" נובעת לה מוזיקת רוק פסיכדלי חיה ובועטת בסגנון פורקיופיין טרי באלבומיהם הראשונים. תהיתי לרגע אם להיכנס, אך ההחלטה התקבלה במהרה כי המוזיקה שבתה את ליבי, ואני, בניו זילנד, פועל לפי רחשי ליבי.
כבר התרגלתי לכך שבקווינסטאון ישנן הופעות מדי לילה ויום, אך זה היה ממש יוצא דופן, אולי כי ממש לא ציפיתי לזה ובכלל לא חיפשתי את זה. הרגשתי לרגע כמו תייר בברבן סטריט, ניו אורלינס - רובע החלונות האדומים של מוזיקת הג'אז.
נכנסתי לבר, סתם ככה, רק בשביל לקבל מנה של מוזיקה חיה ואיכותית. זה אמנם היה כבר סוף ההופעה, אבל היו אלו 15 דקות בהן נהניתי מצלילי הפסיכדליה הבוקעים מהגיטרה כאילו ג'ימי הנדריקס שב לחיים, ממקצבי התופים הנעים בין ג'אז לטראנס ומליווי הבאס המפעים שמוסיף את כל הקסם שרק יכולתי לבקש.
עצמתי את עיניי, וגופי עד מהרה החל לנוע בגלי המוזיקה, לרקוד כפי שהיא מנחה אותי, בין אנשים שכלל אין לי מושג מיהם.
התחושה הזו של אושר בו זכיתי בחינם, בפשטות, בקלות; החיוך הזה שנסוך על פניי כאילו מן הסתם. מוזיקה היא אושר.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
