חזרתי. מקווה שזה לא יאכזב מישהו/י, אבל אני לא הולך לסכם עכשיו שום דבר. אני הולך לתת למוחי לעבד את זה עוד קצת. חוויתי כל כך הרבה בתקופה כה קצרה. למדתי המון - על עצמי, על העולם. דרוש הרבה כוח עיבוד לצורך כוח, במיוחד עם מוח כמו שלי שמעבד כל פרט ופרט. מה שבטוח... פוסט עם צילומים נבחרים בוא יבוא בהקדם. רק צריך לארגן איכשהו את כל אלפי הצילומים הללו - לעבור עליהם, לסנן מה שאפשר, לערוך מה שצריך, לפתח, להקטין ולהעלות לפליקר.
בעוד פחות מחודש אשוב להיות סטודנט, הפעם בלי עבודה שתקשה עליי ללמוד כמו שאני רוצה. עכשיו הדגש שלי הוא על הלימודים, בתקווה לסיים את תואר הבוגר עד 2017. וזהו רק שלב אחד בדרך להיות מדען, בדרך לממש את רעיונות המחקר והפיתוח הבלתי נגמרים שלי. אני שואף ומכוון גבוה.
זהו ללא צל של ספק היה החורף (סליחה - ה"קיץ") הטוב ביותר בחיי. ועכשיו נחתתי ישר לתוך החורף הארצישראלי האהוב עליי. הבוקר הבטתי מן החלון שבחדרי דרך טיפות הגשם הנוטפות אל עבר הרי שומרון. פתאום זה כבר לא מובן מאליו שיש סביבי הרים מכל פינה; אבל זה גם לא מובן מאליו שיש לי נוף הררי כלשהו גם כאן, מהחלון שבחדרי. פתאום אני לומד להעריך גם את הנופים הללו בארצנו הקטנה.
אני לא רוצה שהגשם יחלוף. אני לא רוצה שהחורף ייגמר. אני אוהב... אני אוהב את כל הצבעים הללו של החורף. אני אוהב את הריחות, אני אוהב את המראות, אני אוהב את התחושות, אני אוהב את הנוסטלגיה אותה החורף יודע להעביר טוב יותר מכל דבר אחר.
יש לי כל כך הרבה דברים לעשות, כל כך הרבה דברים לסדר, כל כך הרבה דברים לכתוב (כבר ממש לא עומד בקצב שבו רשימת הכתיבה האינסופית שלי מתמלאת), כל כך הרבה אנשים לפגוש. אבל אני לא לחוץ... אני אבצע משימה אחר משימה בנחת וברוח.
חזרתי חתיך, חטוב ומזוקן עם שרירים מפותחים ומטופחים ברגליים. התגעגעתי לאוכל (משהו שלדעתי לא באמת קיים בניו זילנד, לפחות לא עבור צמחונים), אבל הקיבה שלי הצטמקה. והחשוב ביותר - חזרתי עם מספיק זיכרונות וסיפורים לכל החיים.
אני שוקל לנסוע לברצלונה ביולי, בעיקר בגלל זה, אבל גם כי... נו, זו ברצלונה. ומן הסתם אם כבר אז לא אפסח בין השאר על מוזיאון דאלי שבקרבתה. העניין הוא שלפני שאוכל לקבוע הכל, איאלץ לחכות לפרסום מועדי בחינות הגמר, כדי לוודא ששום דבר לא יתנגש לי. אני מקווה שזה יתאפשר לי בכלל. יהיה מדהים לראות את הייקן, ריברסייד, לפרוס, משוגע (בפעם השנייה), קאמל והאלגוריתם (שמסתבר שהופיע בארץ בזמן שאני הייתי בניו זילנד).
-
אני חושב שהתחברתי לגוף שלי מחדש. אני כבר לא נפש אבודה בחלל, כבר לא מנותק מהתחושות לגמרי, כבר לא מנוכר לזהותי המינית, ליצריי הפועלים.
אני מגלה את עצמי. נפתח בפניי צוהר לעולם חדש. אני כמו נער סקרן שזה עתה גילה את מיניותו, אבל זה הרבה יותר מפורט מזה.
אני רוצה להתקרב, לאהוב, לחבק, ללטף, לנשק, לגעת, להכיר, לדעת (בכל המובנים). אני חושק במחול הקרבה הגופנית והנפשית הזו.
אני מגלה ניצוצות של סקרנות ומשיכה מינית לנשים. אולי אני כבר בשל. אני רוצה להתנסות.
וזה לא שלא ניסיתי או התנסיתי, אבל זה היה כשהייתי כל כך רחוק מזהותי המינית הפועלת, הנעה במרחב הרוחני, המשחררת והיוצרת.
אני רוצה להמשיך לגלות את עצמי בהדרגה - להתנסות, לנסות ולהבין - מה בדיוק אני רוצה, מה בדיוק אני צריך.
כרגע אני יודע... שאני צריך להמשיך לנוע, לרוץ, לסגל לעצמי הרגלי נשימה חדשים, לתרגל הרפיות ואולי אפילו יוגה אם צריך.
אני רוצה להתחבר לגוף שלי כך שאהיה רגוע ומשוחרר, כדי שנפשי תהיה פנויה למימוש שאיפותיה להגשמה עצמית. אולי מאסלו צדק אחרי הכל.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
