Portals of My Mind

יש משהו במפגשים עם אנשים מיוחדים - אתה ישר יודע שהם כאלו, ואתה מתאהב בהם, כי אתה רואה בהם מין זוהר שאתה רוצה לגעת בו, ועם זאת להשאירו בשלמותו.

היא הייתה מוקפת בהילה, חסרת כל דווי על פניה. הבטתי לה הישר בעיניים. שוחחנו רבות. ואולי היה זה המפגש לו חיכיתי במשך כל הטיול, כאילו כל הדרכים כיוונו לשם, ביום הזה, במקום הזה, כאילו זה נועד לקרות.

מעולם לא יצא לי לכתוב כך על אדם זמן קצר לאחר שהכרתי אותו. והיא - כמה שיופיה מעטר אותה מבפנים כלפי חוץ, כל כך שלווה, כל כך שלמה עם היותה עצמה - זה אולי משהו שעדיין לא יצא לי לחוות בעצמי לחלוטין.

מהרגע הראשון בו נצטלבו דרכינו, ישר שמתי לב כיצד אישיותה עוטפת את חיצוניותה באורה. והיא טענה שזו לא היא, שזה ישוע שמאיר בתוכה ומקרין כלפי חוץ. איך אין בה פחד לחשוף כך את עיניה? שאלתי את עצמי. איך היא חושפת כך את עיניה הערומות ומלאות הכנות, מאפשרת לחדור כה בקלות לתוך נבכי נפשה, להיכנס לצינוקות מחשבתה, בלי שום פחד? מאז מרשרש בי הניצוץ הזה אותו היא הבעירה באותו היום, כלהבה שלא תחפז לכבות.

שוחחנו במשך שעות, והתקרבנו עד מרחק אפסי. ואני מוצא בשיחה מסוג זה את האינטימיות החזקה ביותר שאדם יכול לחוות עם אדם אחר. האינטראקציה הכל כך פשוטה הזו שאנשים רבים תופשים כמובנת מאליה, אך בכלל שכחו כיצד להשתמש בה באמת. אין שום דבר הדומה לה, אפילו לא מין, כי בזיכרוני נצרבות האידאות של אנשים כזיכרונות החזקים ביותר שלי מהם - ערימות של מילים ומשפטים שלא מתפוגגים מתודעתי. ואל האינטימיות הזו נקלעתי באותם הרגעים עם אדם שמספר רגעים לפני כן כלל לא ידעתיהו.

העוצמה שבה נמשכתי אליה - אין בפי מילים לתארה. היה זה כאילו אנו שני כוכבי שביט במסלול התנגשות, עוברים יחדיו למימד אחר בו תאיר לעד הסינרגיה העזה שלנו. נקשרתי. והיו רגעים בהם אמרתי לעצמי - זוהי האישה לה אני רוצה להינשא, כשכלל לא העליתי בדעתי נישואין לפני כן.

וכשהקשבתי, וכשדיברתי, כששוחחנו - דמעות עמדו על עיניי, דמעות יהלום נוצצות כמו ניצוצות עיניה, אורות נפשה החמים, המלטפים. שקעתי ברגעים של נחת, כאילו הוסר ממני סיר לחץ ענקי. רציתי לדבוק אליה בכמיהה לדעת אותה מתחילתה ועד סופה, את האלפא שלה ואת האומגה שלה.

היה זה אחד המפגשים הקצרים האקראיים הללו שהותירו בי רושם רב ונצרבו בי עמוק בפנים, בלב ליבי - מהדברים שחווים בזמן כה קצר, אך נחקקים בנו לעד. נקודת ההשקה בין הרגעי לנצחי. וזה לא חד-פעמי אם זה נצחי. זה נשאר, ולא הולך לשום מקום. ובאותם הרגעים הרגשתי את אותה האופוריה שעתה תלווה אותי בכל פעם בה איזכר בה.

אך להודו מועדות פניה, ומי יודע מתי ואם בכלל יאורע לנו להתראות שוב. חיבקתי אותה חזק כל כך, חיבוק שלא יצא לי לחוות כבר למעלה מחודשיים. וחודשיים בלי חיבוק אמיתי זה המון זמן. נפרדנו לשלום, אך הייתי שמח. כי מה שחוויתי איתה, גם אם לא יימשך עוד, פשוט לא ייעלם סתם כך. כל מה שאנו חווים עם אנשים אינו אבן דרך ביחסינו איתם, אלא אבן דרך בחיינו.

דברים נועדו לקרות, וכשם שהם מתחילים, כך גם סופם להסתיים. אבל אין שום סוף אמיתי, כי ברגע שאתה כבר קיים וחווה, זה לא משהו שנעלם, וההשפעה שלך אינה מתפוגגת לעולם. היא נשארת למשך דורות גם לאחר מותך. ואתה פיסה בפאזל ענקי, פסיפס אנושי, משוואת הקיום, ענן אטלס, ובלעדיך שום דבר אחר לא מתקיים באמת, כי אתה משמעותי, חלק מהמכלול. אני האלפא, ואני האומגה. אני ההתחלה, ואני הסוף. ואני הוא האינסוף.