אני רוצה לדבר על סטטיסטיקה. לא סטטיסטיקה שערכתי מחקר עבורה. סטטיסטיקה מהחיים האישיים שלי.
יש לי 35 חברות, חלקן חברות טובות. המספר הזה כשלעצמו לא אמור לומר לאף אחד הרבה.
עם כל אחת מחברותיי אני נוהג לשוחח לעתים קרובות, ובמקרים רבים זה מגיע למקומות מאוד רגישים ואינטימיים (לא מבחינה מינית כמובן, אלא מבחינה בין-אישית). קורה שרובן מאוד סומכות עליי ומספרות לי דברים שהן לא נוהגות לספר לאף אחד אחר או אולי למעטים מאוד מלבדי.
ממה שרק ידוע לי, כמעט כל אחת מ-35 חברותיי חוותה הטרדה מינית ע"י גבר לפחות פעם אחת בחייה.
נתון מדאיג לא פחות - מתוך 35 חברותיי אלו, על 12 מתוכן אני יודע שעברו תקיפה מינית, ניסיון אונס או אונס ע"י גבר. הוידויים שנחשפו בפניי - בחלקם עמומים, בחלקם מפורטים. קשה לי שלא להזדעזע (ולבכות, ככה בגלוי), במיוחד בתור אדם רגיש עם אמפתיה גבוהה.
12 החברות הללו בחרו לשתף אותי, אך אין ביכולתי לדעת אם מלבדן נמצאים עוד קורבנות בין חברותיי.
הסיבה שאני כותב את כל זה היא כי אני, בתור בן אדם, מזועזע מכך. העובדה הזו מעציבה אותי. כואב לי על כל אחת מהחברות המדהימות הללו, שהן באמת מלאות בכוחות ואנרגיות, מלאות בחזון ויכולת לעשות ולשנות, אלא שחלקן עדיין חיות את הטראומה הזו שגרעה מהן חלק נכבד מחיותן. אני מזועזע מכך שהחברה שלנו לא עוצרת פעימתה לנוכח הזוועות הללו, והכל ממשיך כסדרו.
כל מה שאנו שומעים עליו בתקשורת הוא רק כאשר המקרה מדווח לרשויות ומטופל. יש למישהו מושג כמה מהמקרים בכלל לא מטופלים? ויתרה מכך, יש למישהו מושג כמה מהמקרים בכלל לא מדווחים? ב-12 המקרים הללו כלל לא ידוע לי שהוגשה תלונה. התוקפים כנראה ממשיכים להסתובב חופשיים.
ואם אתם שואלים למה, אז אגיד לכם למה: הבושה, האשמת הקורבן, האשמתן של נפגעות תקיפה מינית בהתקרבנות, אונס שני, הקושי הטמון בשחזור האירוע הטראומתי, הסבל שבהליכים המשפטיים, במתן עדות מול מערכת משפט שגורמת לכל הטרחה הזו להיות כואבת יותר מהמקרה עצמו, לכאורה חסרת טעם, שהרי אותם פושעים חסרי אנושיות ישיגו עסקות טיעון ואף ישוחררו בטרם ירצו מחצית מעונשם.
האם אי פעם העליתם על דעתכם מה כרוך במתן עדות ומענה על כל השאלות הללו בבית המשפט? אין בי מטרה להתנגח במערכת המשפט, כי זהו דיון בפילוסופיה של המשפט שקשה מאוד להכריע לכאן או לשם. ברור לי ששום דבר אינו שחור או לבן בעניינים הללו.
המטרה שלי היא שכל גבר יידע ויבין מה הוא עושה לאישה או גבר, כשהוא מבצע בהם מעשה נוראי שכזה, ואולי ע"י כך למנוע את התקיפה הבאה, כשהמודעות תנצח את התודעה הפטריארכלית המושרשת בחברה שלנו.
אני רואה את זה בעיניים שלהן - כמה שהן כבויות, כמה שנגזלה מהן יכולת הבחירה, כמה שעד היום הן חיות בחרדה, בדיכאון, בפוסט-טראומה, בחוסר יכולת לתפקד כראוי, אלא אם כן הן לאחר תהליך ההתאוששות המפרך, כשגם לאחר מכן זה לא מפסיק לנגס. כשגבר עושה מעשה שכזה, הוא גוזר את דינו של הקורבן, דן את נשמתו לגיהנום, והוא עושה את זה בידיעה שרוב הסיכויים שהוא בכלל ייצא מזה חופשי. ככה, בקלות, לרצוח נפש של בן אדם, לספק את צרכיו האנוכיים ע"י שימוש באדם שהוא בכלל לא יצטרך לדעת מה עובר עליו לאחר מכן.
האשם המרכזי בכל זה הוא החינוך, או במקרה הזה - חוסר החינוך המגדרי, חוסר החינוך המיני, מגיל אפס מבחינתי. כן, זה ממש לא טאבו לדבר עם ילדים על מיניותם. נהפוכו - זוהי הדרך היחידה! ובנוסף לכך אני רואה כאשמות את ההתייחסויות בתרבות לנשים כאל אובייקט ולגברים כאל כובשי לבבות, את ההאדרה של גברים שמתמרנים להנאתם בנשים, את ההחפצות החוזרות ונשנות של נשים בכל מדיה אפשרית.
אני לצערי אחד מני מעטים. גברים מעטים ביקורתיים מספיק לראות את התמונה הכללית סביבם. גברים מעטים מסוגלים לפקוח את העיניים ולצאת נגד ביטויים של סקסיזם ופוגענות על רקע מגדרי.
הפטריארכיה עודה חיה ובועטת, וגברים ממשיכים לנצל את הפריבילגיות שלהם ביתר שאת, לכבות להבות ולהשתיק נשמות.
אני יודע שהקול שלי אינו פופולרי בקרב המין הגברי, אך לא אכפת לי שכאשר אני מבקר גברים על התנהגותם הפוגענית כנגד נשים, ישנם אותם אווילים המכנים אותי "הומו", "קוקסינל" ושלל כינויים המעידים על הומופוביה ובורות מגדרית, כאילו יש בכך יכולת לפגוע בי.
אני לא מנסה להיות גיבור. אני מנסה לצעוק את אותה הצעקה שהחברה מעלימה ממנה אוזניה. אני רוצה שהסטטוס-קוו הזה ישתנה, שהחינוך לא יתעלם מהנושאים הללו, כי הם אמורים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו. אני רוצה שיקומו פוליטיקאים ויעלו את זה על סדר היום שלהם, ואם לא כן - אנחנו נצא להפגין ולהעלות את המודעות.
בכל פעם בה אחד הגברים מתפכח ונעשה מודע לכל הכאוס הזה, ובהתאם לכך פועל לשנות את התנהגותו ויחסו לנשים, ופועל ביודעין כנגד כל גילוי של סקסיזם ופוגענות כנגד נשים, כוחנו מתעצם. אני רוצה שגברים ימשיכו להתחייב, ימשיכו לכתוב, ימשיכו לפעול למען מיגור ההתנהגות הפוגענית נגד נשים.
כולי תקווה שלא תהיה זו הצעקה האחרונה, אם כי קיימת בי תקווה אחרת - שיגיע היום בו לא נצטרך לצעוק יותר.
כדאי שתכירו: אסל"י - ארגון 'סרט לבן' ישראל
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
