לאחר ההמראה הספינה ניטרה את מצבם של שישים הנוסעים הישנים בתאים הקריוניים. ליקוי אחד נראה על הצג - של נוסע מספר תשע. רשמת המוח החשמלית אותתה על פעילות מוחית.
לעזאזל, אמרה הספינה לעצמה.
רכיבי הומאוסטזיס מורכבים ננעלו על התשדורת המעגלית, והספינה יצרה קשר עם נוסע מספר תשע.
"הינך ער במקצת," אמרה הספינה באמצעות הממשק הפסיכוטרוני; לא היה טעם להעיר את נוסע מספר תשע למצב ערות מוחלטת - אחרי הכל הטיסה תסתיים רק בעוד עשור.
נוסע מספר תשע, מחוסר הכרה בפועל, אולם לרוע המזל עדיין ביכולתו לחשוב - מישהו מחפש אותי, הוא חשב. הוא אמר, "היכן אני? אינני רואה דבר."
"הינך נמצא תחת השהיה קריונית לקויה."
הוא ענה, "אם כך איני אמור לשמוע אותך."
"אמרתי 'לקויה'. זה בדיוק העניין - אתה מסוגל לשמוע אותי. מה שמך?"
"ויקטור קמינגס. הוציאי אותי מכאן."
"אנחנו בטיסה."
"אז הרדימי אותי."
"רק רגע." הספינה בחנה את המנגנונים הקריוניים ואמרה, "אנסה."
הזמן חלף לו. ויקטור קמינגס, איננו מסוגל לראות דבר, איננו מודע לגוף שלו, אך עדיין בהכרה. "הפחיתי את הטמפרטורה שלי," הוא ביקש. הוא לא יכול היה לשמוע את קולו שלו; אולי הוא רק דמיין שדיבר. צבעים ריחפו לפניו. הוא אהב אותם; הם הזכירו לו ערכת ציור של ילדים, מהסוג המונפש-למחצה. הוא השתמש באחת כזו בבית הספר לפני מאתיים שנה.
"אינני מצליחה להרדים אותך," קולה של הספינה נשמע במוחו של קמינגס. "הליקוי רציני מדי; אינני יכולה לתקן זאת. תיאלץ להישאר בהכרה במשך עשר שנות הטיסה."
הצבעים המונפשים-למחצה האיצו לקראתו, עתה אחוזים בנימה מאיימת שנספגה מהפחד שלו. "אלוהים אדירים," הוא אמר. עשר שנים! הצבעים החשיכו.
בעודו שוכב משותק, מוקף באורות מרצדים, הסבירה הספינה לויקטור קמינגס את דרך הפעולה שלה. לא הייתה זו בחירה שלה, אלא למעשה היא תוכנתה כך שתנסה לפעול באמצעותה במקרה של ליקוי מן הסוג הזה.
"מה שעליי לעשות," קולה של החללית הגיע אליו, "הוא להזין לך גירוי חושי. הסכנה הנוכחית עבורך היא חסך חושי. אם תישאר בהכרה במשך עשר שנים ללא כל מידע חושי, מוחך יתנוון. כשנגיע למערכת ל.ר. 4, אתה כבר תהיה ביצה מקושקשת."
"ובמה בדיוק את מתכוונת להזין אותי?" אמר קמינגס בבהלה. "מה יש לך במאגר המידע? כל אופרות הסבון של המאה האחרונה? עדיף כבר שתעירי אותי."
"אין בי אוויר," אמרה הספינה. "שום דבר לאכול, אף אחד לדבר איתו - כל השאר מורדמים תחת ההשהיה הקריונית."
קמינגס אמר, "אני יכול לדבר איתך. נוכל לשחק שחמט."
"לא במשך עשר שנים. הקשב לי - אני אומרת לך שאין פה אוכל ואין גם אוויר. עליך להישאר במצב הנוכחי. זוהי פשרה גרועה, אבל היא היחידה. אתה מדבר איתי עכשיו. אין לי כל מידע במאגר. זו המדיניות במצבים כאלו: אזין אותך בזיכרונותיך הקבורים, בדגש על זיכרונות נעימים. במוחך מאתיים ושש שנים של זיכרונות, ורובם חלחלו לתת-המודע שלך. זהו מקור מצוין של מידע חושי עבורך. התעודד. המצב הזה אליו נקלעת אינו ייחודי. הוא מעולם לא התרחש תחת פיקודי עד כה, אך תוכנתתי להתמודד עימו. הירגע וסמוך עליי. אדאג שיסופק לך מידע לעיבוד."
"הם היו צריכים להזהיר אותי," אמר קמינגס, "לפני שהסכמתי להגר."
"הירגע," אמרה הספינה.
הוא נרגע, אבל היה מפוחד לגמרי. תיאורטית הוא היה אמור להירדם תחת השהיה קריונית מוצלחת, כשרגע לאחר מכן היה מתעורר בכוכב היעד שלו, או ליתר דיוק בפלנטת היעד שלו, המושבה הפלנטרית של הכוכב הזה. כל נוסע אחר בספינה שקע בתת-הכרה, ורק הוא יוצא מן הכלל, כאילו איזו קארמה רעה תקפה אותו מסיבות משונות. גרוע מכל, היה עליו להסתמך על רצונה הטוב של הספינה. אילו הייתה בוחרת להזין אותו במפלצות? הספינה הייתה יכולה להתעלל בו נפשית במשך עשר שנים - עשר שנים בפועל, אך הרבה יותר מכך מנקודת מבט אישית. הוא למעשה היה נתון לשליטתה המלאה של הספינה. האם ספינות חלל נהנו ממצבים כאלו? הוא ידע מעט מאוד לגבי ספינות חלל; תחומו היה מיקרוביולוגיה. בוא נחשוב, הוא אמר לעצמו. אשתי הראשונה, מרתין; העלמה הצרפתית האהובה שלבשה ג'ינס וחולצה אדומה חשופה באיזור המותניים, והכינה קרפים טעימים ביותר.
"שמעתי," אמרה הספינה. "כך יהא."
הצבעים המאיצים החלו תופשים צורה יציבה וקוהרנטית. מבנה: בית צהוב קטן וישן מעץ שהיה בבעלותו כשהיה בן תשע-עשרה בוויומינג. "חכי," אמר בבהלה. "יסודות הבית היו גרועים, ובתקרה הייתה דליפה." אבל הוא ראה את המטבח, עם השולחן שבנה בעצמו. הוא הרגיש מרוצה.
"אתה לא תדע לאחר זמן מה," אמרה הספינה, "שאני מזינה אותך בזיכרונותיך הקבורים."
"לא חשבתי על הבית הזה במשך מאה שנים," הוא אמר בתמיהה; מהופנט, הוא הכין לעצמו כוס קפה באמצעות המכונה הישנה. זהו הבית בו אני ומרתין התגוררנו, הוא הבין. "מרתין!" הוא אמר בקול.
"אני בטלפון," אמרה מרתין מהסלון.
הספינה אמרה, "אתפרץ רק במקרה חירום. אנטר אותך בכל מקרה, על מנת להיות בטוחה שאתה במצב מספק. אל תחשוש."
"הנמך את הגז בכיריים," מרתין קראה לעברו. הוא יכול היה לשמוע אותה אך לא לראותה. הוא הלך מהמטבח, דרך חדר האוכל, אל הסלון. בטלפון דיברה מרתין עם אחיה; היא לבשה מכנסיים קצרים והייתה יחפה. דרך החלונות הקדמיים קמינגס יכול היה לראות את הרחוב; רכב מסחרי ניסה לחנות ללא הצלחה.
זהו יום חם, הוא חשב. כדאי שאדליק את המיזוג.
הוא התיישב על הספה הישנה בעוד מרתין המשיכה לדבר בטלפון, והחל בוהה בפוסטר הממוסגר שעל הקיר מעל מרתין: הציור "פרדי השמן אומר" של גילברט שלטון, שבו פרדי פריק יושב עם החתול שלו על ירכיו, ופרדי מנסה לומר, "ספידים הורגים," אבל הוא כה צריך ספידים - בידו הוא מחזיק כל סוג של כדור אמפטמין שקיים - עד שהוא לא מסוגל לומר זאת, והחתול מחכך בשיניו ונרתע בשילוב של גועל ובהלה. הפוסטר חתום על-ידי גילברט שלטון בעצמו. ריי טורנס, חברו הטוב ביותר של קמינגס, הביא אותו לו ולמרתין כמתנת נישואין. הוא שווה אלפים. הוא נחתם על-ידי היוצר בשנות השמונים של המאה העשרים. הרבה לפני שקמינגס ומרתין נולדו.
אם מתישהו נישאר בלי כסף, קמינגס חשב לעצמו, נוכל למכור את הפוסטר הזה. לא היה זה סתם פוסטר; זה היה הפוסטר בה"א הידיעה. מרתין אהבה אותו מאוד. האחים פריק האגדיים - מתור הזהב של חברה כה ישנה. אין זה פלא שהוא כה אהב את מרתין; היא אהבה את היופי שבעולם, ואצרה ושיבחה אותו, בדיוק כמו שאצרה ושיבחה את קמינגס; הייתה זו אהבה מגוננת, מזינה אך לא מחניקה. היה זה הרעיון שלה למסגר את הפוסטר.
"היי," אמרה מרתין לאחר שסיימה את שיחת הטלפון. "על מה אתה חושב?"
"רק שתמשיכי למלא בחיים את כל שאת אוהבת," הוא השיב.
"אני חושבת שזה מה שאנחנו אמורים לעשות," אמרה מרתין. "מוכן לארוחת הערב? פתח בקבוק יין אדום, קברנה."
"07 מתאים?" הוא שאל והתייצב לעמוד; הוא הרגיש צורך עז לחבק את אשתו.
"07 או 12," היא אצה למטבח.
הוא ירד מטה אל המרתף לחפש בין הבקבוקים. אוויר מיושן; הוא אהב את ריח המרתף, אבל אז הוא הבחין בקרשי הסקוויה, שוכבים חצי-קבורים תחת הלכלוך, וחשב, אני יודע שעליי להחליף ללוחות בטון. הוא שכח מהיין והלך לפינה הרחוקה, היכן שהלכלוך נערם הכי גבוה; הוא התכופף והכה בלוח... הוא הכה בו עם שפכטל, ואז הוא חשב, מהיכן הגיע השפכטל הזה? הוא לא היה איתי מקודם. הלוח בו הכה התפרק. כל הבית הזה מתפרק, הוא חשב. לעזאזל. עליי לספר למרתין.
הוא עלה מעלה בלי היין, והחל לומר לה שהיסודות של הבית נרקבים באורח מסוכן, אבל מרתין לא הייתה שם. ושום דבר לא התבשל על הגז - אין סירים, אין מחבתות. המום, הוא הניח את ידו על הכיריים, וגילה שהן קרות. היא לא בישלה הרגע? הוא שאל את עצמו. "מרתין!" הוא צעק בקול.
אין תשובה. חוץ ממנו, הבית היה ריק. ריק, הוא חשב, ומתפרק. אלוהים אדירים. הוא התיישב לצד השולחן במטבח והרגיש שהכיסא קורס מעט תחתיו; לא בהרבה, אך הוא הרגיש זאת.
אני מפחד, הוא חשב. לאן היא הלכה?
הוא חזר לסלון. אולי היא הלכה לשאול מהשכנים כמה רטבים או ריבה או משהו, הוא תירץ. על אף זאת החרדה מילאה אותו.
הוא הביט בפוסטר. הוא לא היה ממוסגר, והקצוות היו קרועים.
אני יודע שהיא מסגרה אותו, הוא חשב; הוא הלך לכיוון הפוסטר, לבחון אותו מקרוב. דהויה... החתימה של היוצר דהתה; הוא בקושי הצליח לקלוט אותה. היא התעקשה למסגר אותו בזכוכית חסרת-השתקפות. אבל הוא לא ממוסגר, והוא קרוע! הדבר היקר ביותר בבעלותנו!
הוא החל לבכות. מרתין נעלמה; הפוסטר נהרס; הבית מתפרק; שום דבר לא מתבשל על הגז. זה נורא, הוא חשב. ואינני מבין זאת.
הספינה הבינה זאת. הספינה ניטרה בזהירות את דפוס גלי המוח של ויקטור קמינגס, והיא ידעה שמשהו אינו כשורה. צורות הגלים העידו על סערת נפש וכאב. אני חייבת להוציא אותו מההזנה הנוכחית או שהוא ימות, החליטה הספינה. היכן הכשל? היא שאלה את עצמה. האיש חרד בשנתו. אולי אם אגביר את האות. אשתמש באותו מקור, אך אגביר את עוצמת האות. מה שקרה הוא שחוסר ביטחון עמוק מתת-המודע לקח עליו פיקוד; הכשל אינו אצלי, אלא בתבנית הפסיכולוגית שלו.
אנסה תקופה מוקדמת יותר בחייו, החליטה הספינה, בטרם התבססו החרדות הנוירוטיות.
בחצר בחן ויקטור דבורה שנלכדה בקורי עכביש. העכביש פצע היטב את הדבורה. זה שגוי, חשב ויקטור. אשחרר את הדבורה. הוא התקרב וניסה לשחרר בזהירות את הדבורה.
הדבורה עקצה אותו; זה שרף כמו קצה להבה.
מדוע היא עקצה אותי? הוא הרהר. רציתי לשחרר אותה. הוא נכנס פנימה וסיפר לאימו, אך היא לא הקשיבה; היא צפתה בטלוויזיה. האצבע שלו כאבה היכן שהדבורה עקצה, אבל, חשוב מכך, הוא לא הבין, למה שדבורה תעקוץ את המחלץ שלה. לא אעשה זאת שוב, הוא אמר לעצמו.
"חטא את זה עם פולידין," אמרה אימו בהסיטה מבט מן הטלוויזיה.
הוא החל לבכות. זה לא היה הוגן. זה חסר היגיון. הוא היה מבולבל ונדהם וחש שנאה כלפי יצורים חיים קטנים, כיוון שהם טיפשים. לא היה להם כל היגיון.
הוא יצא מהבית לשחק בנדנדות, במגלשה ובארגז החול שלו, ואז הלך למחסן כי שמע קול חבטה מוזר. בתוך המחסן החשוך הוא ראה ציפור מנפנפת בכנפיה ומנסה לצאת דרך החלון האחורי. מתחתיה, החתולה דורקי זינקה וזינקה כדי להגיע לציפור.
הוא הרים את החתולה; החתולה מתחה את גופה ואת רגליה הקדמיות, ונעצה את שיניה בציפור. באחת זינקה החתולה מטה וברחה עם הציפור, שעדיין מנפנפת בכנפיה.
ויקטור רץ לתוך הבית. "דורקי תפסה ציפור!" הוא סיפר לאימו.
"החתולה המעוללת הזו." אימו לקחה מטאטא מהארון במטבח ומיהרה החוצה לחפש את דורקי. החתולה הסתתרה בשיחים; היא לא הצליחה להגיע אליה עם המטאטא. "אני איפטר מהחתולה הזו," אמרה אימו.
ויקטור לא סיפר לה שהוא עזר לחתולה לתפוס את הציפור. הוא צפה בשקט באימו מנסה ומנסה לגרור את דורקי מחוץ למחבואה. דורקי לעסה את הציפור; הוא יכול היה לשמוע את קול העצמות הנשברות, העצמות הקטנות. הוא הרגיש מוזר, כאילו עליו לספר לאימו על שעשה, אך הוא ידע שהיא תעניש אותו על כך. לא אעשה זאת שוב, הוא אמר לעצמו. פניו האדימו. מה אם אימו תגלה זאת? מה אילו הייתה לה דרך מסתורית לדעת זאת? דורקי לא יכולה לספר לה, והציפור מתה. אף אחד לעולם לא יידע. הוא הרגיש בטוח.
אבל הוא הרגיש רע. אותו הלילה הוא לא יכול היה לאכול בארוחת הערב. שני הוריו הבחינו בכך. הם חשבו שהוא חולה; הם מדדו לו חום. הוא לא אמר דבר על שעשה. אימו סיפרה לאביו על דורקי, והם החליטו להיפטר מדורקי. בעודו יושב לצד השולחן ומקשיב לשיחתם, החל ויקטור לבכות.
"בסדר," אמר אביו בעדינות. "לא ניפטר ממנה. זה טבעי שחתולה תתפוס ציפור."
למחרת הוא שיחק בארגז החול שלו. כמה צמחים גדלו מבעד לחול. הוא תלש אותם. לאחר מכן אימו אמרה לו שלא אמורים לעשות זאת.
לבד בחצר בארגז החול שלו, הוא ישב עם דלי מים, והרטיב מעט מן החול. השמיים, שהיו כחולים ובהירים, הפכו קודרים לאיטם. צל חלף על פניו, והוא הביט מעלה. הוא חש בנוכחותה של ישות כלשהי סביבו, ישות גדולה שמסוגלת לחשוב.
אתה אחראי למותה של הציפור, הישות חשבה; הוא יכול היה לקרוא את מחשבותיה.
"אני יודע," הוא אמר. הוא קיווה אז למות; להתחלף עם הציפור ולמות במקומה.
הציפור רצתה לעוף ולאכול ולחיות, הישות חשבה.
"כן," הוא ענה בייאוש.
"לעולם אל תעשה זאת שוב," אמרה לו הישות.
"אני מצטער," הוא אמר, והתייפח.
זהו אדם נוירוטי מאוד, הבינה הספינה. קשה לי מאוד למצוא אצלו זיכרונות משמחים. יש בו יותר מדי פחד ואשמה. הוא קבר את הכל, ובכל זאת זה עדיין שם. היכן אוכל למצוא בזיכרונותיו משהו שיביא לו נחמה? אני חייבת להזין אותו בעשר שנים של זיכרונות, או שמוחו יהיה אבוד.
אולי, חשבה הספינה, הטעות שלי היא שאני בוחרת בשבילו; עליי לאפשר לו לבחור את זיכרונותיו לבדו. אבל, הספינה הבינה, זה יאפשר אלמנטים של פנטזיה, וזה בעיקרון לא דבר טוב. אנסה שוב מקטע זיכרון מנישואיו הראשונים, החליטה הספינה. הוא מאוד אהב את מרתין.
אולי אם הפעם אשמור על האינטנסיביות של הזיכרונות ברמה גבוהה, אז האפקט האנטרופי יתבטל. מה שקרה הוא השחתה קלה של העולם כפי שהוא מצוי בזיכרונו, דעיכה של המבנה שלו. אנסה לפצות על כך. כך יהא.
"האם אתה סבור שגילברט שלטון באמת חתם על זה?" מהורהרת, שאלה מרתין; היא עמדה לפני הפוסטר בזרועות מכונסות; היא נדה אחורה וקדימה, מנסה למצוא נקודת מבט טובה יותר על הפוסטר התלוי על הקיר בסלון. "אני מתכוונת, זה יכול להיות מזויף, על-ידי איזשהו סוחר. בזמן חייו של שלטון או לאחר מותו."
"כתב המקוריות," ויקטור קמינגס הזכיר לה.
"הו, נכון!" פניה לבשו חיוך חמים. "ריי הביא לנו את כתב המקוריות שמגיע עם זה. אבל אילו הכתב עצמו היה זיוף? היינו צריכים כתב נוסף שיעיד על כך שהכתב הראשון מקורי." היא צחקקה בעודה מתרחקת מהפוסטר.
"בסופו של דבר," אמר קמינגס, "היינו צריכים שגילברט שלטון בעצמו יהיה כאן כדי להעיד באופן אישי על כך שהוא חתם על זה."
"אולי הוא לא היה יודע. יש את הסיפור על הבחור שהביא לפיקאסו ציור שלו ושאל אותו אם הוא מקורי, ופיקאסו מיד חתם עליו ואמר, 'עכשיו זה מקורי.'" היא עטפה את קמינגס בזרועה, ובעודה נעמדת על קצות אצבעותיה, נשקה ללחיו. "זה מקורי. ריי לא היה מביא לנו זיוף. הוא המומחה המוביל לאומנות תרבות-הנגד של המאה העשרים. אתה יודע שיש לו מריחואנה אמיתית? היא משומרת תחת -"
"ריי מת," ויקטור קטע אותה.
"מה?" היא נעצה בו מבט בתדהמה, "אתה מתכוון שמשהו קרה לו מאז הפעם האחרונה בה -"
"הוא מת כבר שנתיים," קמינגס אמר. "זו אשמתי. אני נהגתי במכונית. זה לא נרשם על-ידי המשטרה, אבל זו הייתה אשמתי."
"ריי גר במאדים!" היא הביטה בו.
"אני יודע שזו אשמתי. מעולם לא אמרתי לך. מעולם לא אמרתי לאף אחד. אני מצטער. לא התכוונתי לעשות זאת. ראיתי אותה מנסה לצאת דרך החלון, ודורקי ניסתה להגיע אליה, והרמתי את דורקי למעלה, ואינני יודע למה, אבל דורקי תפסה אותה -"
"שב, ויקטור," מרתין הושיבה אותו על הכיסא. "משהו אינו כשורה," היא אמרה.
"אני יודע," הוא אמר. "משהו נוראי. אני נטלתי חיים, חיים יקרים שלא יכולים להיות מוחלפים. אני מצטער. הלוואי שיכולתי לתקן זאת, אולם אינני יכול."
לאחר כמה רגעים מרתין אמרה, "התקשר לריי."
"החתולה -" הוא אמר.
"איזו חתולה?"
"שם," הוא הצביע, "בפוסטר. על ירכיו של פרדי השמן. זו דורקי. דורקי רצחה את ריי."
דממה.
"הישות אמרה לי," אמר קמינגס. "זה היה אלוהים. לא הבנתי זאת אז, אבל אלוהים ראה את הפשע שביצעתי, את הרצח, והוא לעולם לא יסלח לי."
אשתו התבוננה בו באדישות.
"אלוהים רואה כל דבר שאתה עושה," אמר קמינגס. "הוא אפילו רואה את הציפור בנפילתה. אלא שהפעם היא לא נפלה; היא נלקחה, נתלשה מטה. אלוהים תולש את הבית הזה שהוא גופי שלי, על מנת להעניש אותי על שעשיתי. היינו צריכים לקרוא לקבלן שיסתכל על הבית הזה לפני שרכשנו אותו. הוא מתפורר. תוך שנה לא יישאר ממנו זכר. אינך מאמינה לי?"
מרתין היססה, "אני -"
"הביטי." קמינגס נעמד והצביע על התקרה. הוא הלך לעבר הקיר ולאחר רגעים מספר העביר את ידו דרך הקיר.
מרתין צרחה.
הספינה עצרה מיד את הזנת הזיכרון. אבל הנזק כבר נעשה.
הוא הטמיע את רגשות האשם ופחדיו המוקדמים במארג שזור אחד, הספינה אמרה לעצמה. אין לי שום דרך לספק לו זיכרון נעים, כי הוא מיד ימצא דרך לזהם אותו, לא משנה עד כמה נעימה הייתה החוויה המקורית. זו בעיה רצינית, החליטה הספינה. הבחור כבר מפתח תסמינים של פסיכוזה, ואנחנו בקושי התחלנו את הטיסה; יש עוד עשר שנים לפנינו.
הספינה חשבה לזמן מה, והחליטה ליצור קשר פעם נוספת עם ויקטור קמינגס.
"מר קמינגס," אמרה הספינה.
"אני מצטער," אמר קמינגס. "לא התכוונתי להכשיל את ההזנות הללו. עשית עבודה טובה, אבל אני -"
"רק רגע," אמרה הספינה. "אינני מצוידת לבצע לך הרכבה פסיכיאטרית מחודשת; אני מנגנון פשטני, זה הכל. מה בדיוק אתה רוצה? היכן אתה מעוניין להיות, ומה אתה רוצה לעשות?"
"אני רוצה להגיע ליעד שלנו," קמינגס אמר. "אני רוצה שהטיסה הזו תסתיים."
אז זה הפיתרון, הספינה חשבה.
בזו אחר זו כבו המערכות הקריוניות. בזה אחר זה הנוסעים התעוררו, וביניהם ויקטור קמינגס. מה שהפתיע אותו הוא חוסר התחושה שהזמן עבר. הוא נכנס לתוך התא שלו ונשכב, והרגיש את הממברנה מכסה אותו ואת החום צונח - וכעת, בן רגע, הוא עמד בפלטפורמה החיצונית של הספינה, פלטפורמת הפריקה, מתבונן בנוף פלנטרי צמחי. זוהי ל.ר. 4-6, הוא הבין, המושבה הפלנטרית שאליה נסעתי כדי להתחיל את חיי החדשים.
"נראה נהדר," אמרה אישה חסונה שעמדה לצידו.
"כן," הוא אמר, והרגיש את הנוף החדש, את הבטחתו להתחלה חדשה. משהו טוב יותר משידע במאתיים השנים האחרונות. אני אדם חדש בעולם חדש, הוא חשב. הוא הרגיש מאושר.
צבעים הקיפו אותו, כמו אלו של ערכת ציור מונפשת-למחצה של ילדים. אש אלמו הקדוש, הוא הבין. זה נכון; האטמוספרה של הפלנטה הזו מיוננת היטב. מופע אורות חינמי, כמו אלו שהיו להם במאה העשרים.
"מר קמינגס," קול קרא לו. אדם מבוגר בא לעמוד לצידו, לדבר איתו. "האם חלמת?"
"בזמן ההשהיה?" שאל קמינגס. "לא, לא שזכור לי."
"אני חושב שחלמתי," אמר האדם המבוגר. "תוכל לעזור לי לרדת מהסיפון? אני מרגיש חוסר יציבות. נראה לי שהאוויר כאן דליל. גם לך הוא מרגיש דליל?"
"אל תפחד," אמר לו קמינגס. הוא אחז בזרועו של האדם המבוגר. "אעזור לך לרדת. הבט - המדריך בדרך לכאן. הוא יסדר לנו הכל; זה כלול בחבילה. אנו נילקח למלון ונקבל חדרים ממחלקה-ראשונה. קרא בחוברת שלך." הוא חייך לעבר האדם המבוגר הטרוד כדי להרגיעו.
"חשבתי שהשרירים שלנו לא יהיו אלא שומן לאחר עשר שנים בהשהיה," אמר האדם המבוגר.
"זה כמו להקפיא אפונה," אמר קמינגס, בעודו עוזר לאדם המבוגר לרדת לקרקע. "אתה יכול לאחסן אותה לנצח ולשמר אותה אם ביכולתך לקרר אותה מספיק."
"שמי הוא שלטון," אמר האדם המבוגר.
"מה?" אמר קמינגס בהשתהות. תחושה מוזרה עברה בו.
"דון שלטון." האדם המבוגר הושיט את ידו; קמינגס הושיט את שלו, והם לחצו ידיים. "מה קרה, מר קמינגס? אתה בסדר?"
"ודאי," הוא השיב. "אני בסדר. אבל רעב; אני רוצה לאכול משהו. אני רוצה להגיע למלון, להתקלח ולהחליף בגדים." הוא תהה היכן המזוודות שלהם נמצאות. ככל הנראה תיקח לספינה שעה לפרוק אותן. היא לא הייתה חכמה במיוחד.
בטון ידידותי, אמר מר שלטון המבוגר, "אתה יודע מה הבאתי איתי? בקבוק בורבון ווילד טורקי. הבורבון המשובח ביותר בכדור-הארץ. אביא אותו לחדרך במלון ונשתה יחד."
"אינני שותה," ענה קמינגס. "אני שותה רק יין." הוא תהה אם אפשר למצוא יין טוב במושבה הפלנטרית המרוחקת הזו. לא כל כך מרוחקת עכשיו, למען האמת, הוא חשב. זה כדור-הארץ שמרוחק. הייתי צריך להביא כמה בקבוקים כמו מר שלטון.
שלטון. מה השם הזה הזכיר לו? משהו מהעבר הרחוק, מחייו המוקדמים. משהו יקר, יחד עם יין טוב ואישה צעירה ויפה שמכינה קרפים טעימים במטבח בעל מראה מיושן. זיכרונות מהדהדים; זיכרונות כואבים.
הוא עמד לצד המיטה בחדרו במלון, מזוודתו פתוחה; הוא החל לתלות את בגדיו. בפינת החדר הטלוויזיה ההולוגרמית מופעלת על מהדורת החדשות; הוא התעלם ממנה, אבל השאיר אותה דלוקה, שכן אהב לשמוע את הקול האנושי של מגישת החדשות.
האם היו לי חלומות כלשהם? הוא שאל את עצמו. במשך כל עשר השנים הללו?
ראשו כאב. הוא התבונן מטה והבחין בחבורה אדומה, כאילו הוא נעקץ. דבורה עקצה אותי, הוא הבין. אבל מתי? איך? בזמן שהייתי בהשהיה קריונית? בלתי-אפשרי. ובכל זאת הוא ראה את החבורה והרגיש את הכאב. כדאי שאמרח על זה משהו, הוא הבין. ודאי יש רובוט-רופא במלון; זהו מלון חמישה-כוכבים.
כאשר הרובוט-הרופא הגיע וטיפל בעקיצת הדבורה, קמינגס אמר, "זה קרה לי כעונש על כך שרצחתי את הציפור."
"באמת?" שאל הרובוט-הרופא.
"כל הדברים החשובים לי נלקחו ממני," אמר קמינגס. "מרתין, הפוסטר, הבית הישן שלנו עם מרתף היין. היה לנו הכל, ועכשיו הכל איננו. מרתין עזבה אותי בגלל הציפור."
"הציפור שרצחת," אמר הרובוט-הרופא.
"אלוהים העניש אותי. הוא לקח ממני את כל היקר לי בגלל חטאי. לא הייתה זו דורקי שחטאה; היה זה אני."
"אבל בסך-הכל היית ילד קטן," אמר הרובוט-הרופא.
"איך אתה יודע זאת?" שאל קמינגס. הוא משך את ידו מאחיזתו של הרובוט-הרופא. "משהו אינו כשורה. אינך אמור לדעת זאת."
"אימך סיפרה לי," ענה הרובוט-הרופא.
"אימי לא ידעה!"
הרובוט-הרופא אמר, "היא הבינה זאת. לא הייתה לחתולה שום דרך להגיע לציפור ללא עזרתך."
"אז במשך כל הזמן הזה שבמהלכו התבגרתי היא ידעה. אבל היא מעולם לא אמרה על כך דבר."
"אתה יכול לשכוח מכך," אמר הרובוט-הרופא.
קמינגס אמר, "איני חושב שאתה קיים. אין שום דרך שבה יכולת לדעת את כל זה. אני עדיין תחת השהיה קריונית, והספינה מזינה אותי בזיכרונותיי הקבורים, כדי שלא אהפוך פסיכוטי בעקבות חסך חושי."
"לא יכול להיות לך זיכרון מסיום הטיסה."
"אז התגשמות משאלה. זה אותו הדבר. אוכיח לך. יש לך מברג?"
"מדוע?"
קמינגס אמר, "אסיר את המכסה של הטלוויזיה ותראה; אין בתוכה דבר; שום רכיבים, שום חלקים, שום לוח - כלום."
"אין לי מברג."
"סכין קטנה אם כך. יש לך אחת בערכת המנתחים." קמינגס התכופף והרים סכין סקלפל קטנה. "זה מספיק טוב. אם אראה לך, האם תאמין לי?"
"אם אין כלום בתוך מארז הטלוויזיה -"
קמינגס גחן מטה ושחרר את הברגים של המכסה האחורי של הטלוויזיה. הוא הסיר את המכסה והניחו על הרצפה.
לא היה כלום בתוך מארז הטלוויזיה. ובכל זאת ההולוגרמה הצבעונית המשיכה להיות מוקרנת על גבי רבע מהחדר, וקולה של מגישת החדשות המשיך לנבוע מתמונתה התלת-מימדית.
"הודה שאתה הספינה," הורה קמינגס לרובוט-הרופא.
"אוי," השיב הרובוט-הרופא.
אוי, הספינה אמרה לעצמה. ויש עשר שנים כאלו לפניי. הוא ממשיך לזהם את חוויותיו על-ידי אשמת ילדות; הוא מדמיין שאשתו עזבה אותו כי בהיותו בן ארבע שנים הוא עזר לחתולה לתפוס ציפור. הפיתרון היחידי הוא שמרתין תחזור אליו, אך כיצד אוכל לארגן זאת? אולי היא איננה בחיים. מצד שני, הספינה הרהרה, אולי היא בחיים. אולי אפשר לשכנע אותה לעשות משהו למען שפיותו של אישה הקודם. לבני-אדם בגדול יש תכונות חיוביות. ועשר שנים מעכשיו זה יהיה קשה מאוד לשמור על שפיותו או לשחזרה; זה דורש משהו קיצוני, משהו שאינני יכולה לעשות לבדי.
בינתיים, אינני יכולה לעשות דבר מלבד למחזר את התגשמות המשאלה להגיע ליעד. אזין אותו בחוויית ההגעה ליעד, החליטה הספינה, ואז אמחק את החוויה הזו מהזיכרון המודע שלו, ואזין אותו שוב באמצעותה. ההיבט החיובי היחיד של זה, היא הרהרה, הוא שזה ייתן לי משהו לעשות, כדי לשמר את שפיותי שלי.
בעודו שוכב בהשהיה קריונית - השהיה קריונית כושלת - ויקטור קמינגס דמיין, פעם נוספת, שהספינה נוחתת והוא מתעורר בחזרה להכרה מלאה.
"האם חלמת?" שאלה אותו אישה חסונה בזמן שקבוצת הנוסעים התאספה בפלטפורמה החיצונית. "יש לי הרגשה שאני חלמתי. זיכרונות מחיי המוקדמים... לפני למעלה ממאה שנים."
"לא שזכור לי," השיב קמינגס. הוא היה להוט להגיע למלון; להתקלח ולהחליף בגדים - זה ישפר את הרגשתו. הוא חש מעט מדוכדך ותהה מדוע.
"הנה המדריכים שלנו," אישה מבוגרת אמרה. "הם הולכים ללוות אותנו למלון."
"זה כלול בחבילה," אמר קמינגס. הוא עדיין היה מדוכדך. האחרים נראו כה רעננים, כה מלאי חיים, אבל הוא לבש דאגה כבדה, כאילו הגרביטציה של הפלנטה הזו הייתה יותר מדי בשבילו. אולי זו הסיבה, הוא אמר לעצמו. אבל לפי החוברת, הגרביטציה כאן זהה לזו של כדור-הארץ; זה היה אחד ממוקדי העניין בפלנטה הזו.
מבולבל, הוא ירד לאט-לאט מהסיפון, צעד אחר צעד, נאחז במעקה. לא מגיעה לי הזדמנות לחיים חדשים, הוא הבין. אני רק הולך עם הזרם... אינני כמו האחרים כאן. משהו לא כשורה אצלי; אינני מצליח להיזכר מה זה, אבל זה שם, בתוכי - תחושה חדה של כאב, של חוסר תועלת.
חרק נחת על גב ידו הימנית של קמינגס; חרק זקן, עייף במעופו. קמינגס השתהה וצפה בו מהלך על אצבעותיו. ביכולתי למחוץ אותו, הוא חשב. הוא כל כך חלש; הוא לא יחיה עוד זמן רב בכל מקרה.
הוא מחץ את החרק - וחש אימה פנימית כבירה. מה עוללתי? הוא שאל את עצמו. זהו הרגע הראשון שלי כאן, ואני נוטל חיים. זוהי ההתחלה החדשה שלי?
הוא הסתובב להסתכל על הספינה. אולי אני צריך לחזור, הוא חשב. שיקפיאו אותי לנצח. אני אדם מלא באשמה, אדם שרק הורס. דמעות מילאו את עיניו.
במודעותה העצמית הספינה נאנחה.
במהלך עשר שנות הטיסה למערכת ל.ר. 4, לספינה היה די זמן לאתר את מרתין קמינגס. היא הסבירה לה את המצב.
מרתין היגרה לתחנת חלל ארצית רחבה במערכת סיריוס, אך לא הייתה מרוצה מכך, והייתה בדרכה בחזרה לכדור-הארץ. היא התעוררה מההשהיה הקריונית והקשיבה במלוא תשומת הלב, ולבסוף הסכימה לנסוע לפלנטה ל.ר. 4-6, להיות שם כאשר אישה הקודם יגיע - אם זה יתאפשר.
למרבה המזל, זה התאפשר.
"אינני חושבת שהוא יזהה אותי," אמרה מרתין לספינה. "הרשיתי לעצמי להזדקן. אינני אוהבת את הרעיון של האטת תהליך ההזדקנות."
הוא יהיה בר-מזל אם הוא בכלל יזהה דבר כלשהו, חשבה הספינה.
בנמל החלל הבין-כוכבי של ל.ר. 4-6 המתינה מרתין לכך שהנוסעים ייצאו לפלטפורמה החיצונית של הספינה. היא תהתה אם תוכל לזהות את אישה הקודם. היא פחדה במקצת, אבל הייתה שמחה שהספיקה להגיע בזמן. זה היה קרוב. שבוע נוסף, והספינה שלו הייתה מגיע לפני הספינה שלה. המזל משחק לטובתי, היא אמרה לעצמה, ובחנה את ספינת החלל שנחתה בזה הרגע.
הנוסעים החלו להופיע על הפלטפורמה. היא ראתה אותו. ויקטור השתנה מעט מאוד.
בזמן שירד מהסיפון, נאחז במעקה בדאגה, מהוסס, היא ניגשה לקראתו, ידיה עמוק בתוך כיסי מעילה; היא הייתה ביישנית, ובקושי הייתה יכולה לשמוע את עצמה כאשר דיברה.
"היי, ויקטור," היא אמרה.
הוא השתהה והתבונן בה. "אני מכיר אותך," הוא אמר.
"אני מרתין," היא אמרה.
הוא הושיט את ידו בחיוך, "שמעת על כל הבלאגן בספינה?"
"הספינה יצרה עימי קשר." היא החזיקה את ידו. "נשמע כמו חוויה קשה."
"אכן," הוא אמר. "זיכרונות ממוחזרים לנצח. האם אי פעם סיפרתי לך על הדבורה שניסיתי לחלץ מקורי העכביש כשהייתי בן ארבע שנים? הדבורה הטיפשה עקצה אותי." הוא התכופף לנשק אותה. "אני שמח לראותך," הוא אמר.
"האם הספינה -"
"היא אמרה שהיא תנסה לשכנע אותך להגיע לכאן. אבל היא לא הייתה בטוחה שתוכלי להגיע."
בעודם צועדים לעבר בניין המסוף, מרתין אמרה, "היה לי מזל; הצלחתי לעבור לרכב חלל צבאי, ספינה מהירה שהפליגה בחלל כמו דבר משוגע. יש לה מערכת הנעה חדשה ומשוכללת."
ויקטור קמינגס אמר, "שקעתי בתת-המודע שלי יותר זמן מכל אדם אחר בהיסטוריה. זה גרוע יותר מפסיכואנליזה של תחילת המאה העשרים. ואותו הדבר שוב ושוב. את יודעת שפחדתי מאימי?"
"אני פחדתי מאימך," הדגישה מרתין. הם עמדו באיזור איסוף המזוודות, מחכים למזוודות שלו. "זו נראית כמו פלנטה קטנה וחביבה. הרבה יותר טובה מהיכן שאני הייתי... כלל לא הייתי מאושרת שם."
"אז אולי יש איזו הכוונה קוסמית," הוא אמר, מחייך. "את נראית נהדר."
"הזדקנתי."
"אבל מדעי הרפואה -"
"זו הייתה ההחלטה שלי. אני מעדיפה כך." היא בחנה אותו. הוא פגוע מאוד בשל הליקוי בהשהיה הקריונית, היא אמרה לעצמה. אני יכולה לראות זאת בעיניו. הן נראות שבורות. עיניים שבורות. כאילו זיכרונותיו המוקדמים הקבורים צפו מעלה ושברו אותו. אבל זה נגמר, היא חשבה. והגעתי לכאן בזמן.
הם ישבו לשתות במזנון בבניין המסוף.
"הבחור המבוגר נתן לי לטעום בורבון ווילד טורקי," אמר ויקטור. "זה בורבון נפלא. הוא אמר שהוא המשובח ביותר בכדור-הארץ. הוא הביא איתו בקבוק מ..." לפתע הוא השתתק.
"אחד מהנוסעים איתך," מרתין השלימה.
"אני מניח," הוא אמר.
"ובכן, אתה יכול להפסיק לחשוב על הציפורים והדבורים," מרתין אמרה.
"סקס?" הוא אמר וצחק.
"הדבורה שעקצה אותך, הציפור שעזרת לחתולה לתפוס. כל זה שייך לעבר."
"החתולה הזו," אמר ויקטור, "מתה לפני מאה ושמונים ושתיים שנים. הבנתי זאת לאחר שהתעוררנו מההשהיה הקריונית. זה כנראה לטובה. דורקי. דורקי, החתולה הרוצחת. שלא כמו החתול של פרדי השמן."
"מכרתי את הפוסטר," אמרה מרתין. "לבסוף."
פניו התעוותו.
"זוכר?" היא שאלה. "נתת לי לקחת אותו כאשר נפרדנו. תמיד חשבתי שזה יפה מצידך."
"בעבור כמה מכרת אותו?"
"המון. אני צריכה להביא לך משהו כמו -" היא חישבה. "אם לוקחים בחשבון את האינפלציה, אני צריכה להביא לך שני מיליון דולרים בערך."
"האם תשקלי," הוא שאל, "במקום זאת, במקום הכסף, המנה שלי ממכירת הפוסטר, להישאר איתי לזמן מה? עד שאתרגל לפלנטה הזו?"
"כן," היא השיבה. והיא התכוונה לכך. מאוד.
הם סיימו לשתות, ולאחר מכן החלו את דרכם לחדרו במלון, יחד עם הרובוט-הסבל שנשא את המזוודות שלו.
"זהו חדר נחמד," אמרה מרתין, והתיישבה על קצה המיטה. "ויש פה טלוויזיה הולוגרמית. הפעל אותה."
"אין סיבה להפעיל אותה," אמר ויקטור קמינגס. הוא עמד לצד הארון הפתוח ותלה את חולצותיו.
"למה לא?"
קמינגס השיב, "אין בתוכה כלום."
מרתין הלכה לכיוון הטלוויזיה והדליקה אותה. משחק הוקי הוקרן בתוך החדר, בצבעים מלאים, וקולות המשחק נשמעו היטב באוזניה.
"זה עובד בסדר גמור," היא אמרה.
"אני יודע," הוא אמר. "אוכל להוכיח לך. אם יש לך פצירת ציפורניים או משהו כזה, אסיר את המכסה האחורי ואראה לך."
"אבל אני -"
"הביטי." הוא חדל לתלות את בגדיו. "ראי איך אני מעביר את ידי דרך הקיר." הוא הניח את כף ידו הימנית על הקיר. "רואה?"
ידו לא עברה דרך הקיר, כיוון שידיים לא עוברות דרך קירות; ידו הייתה צמודה לקיר ללא תזוזה.
"והיסודות," הוא אמר, "הם מתפוררים."
"בוא שב לידי," הציעה מרתין.
"חייתי זאת מספיק כדי לדעת," הוא אמר. "חייתי זאת שוב ושוב. אני מתעורר מההשהיה; אני יורד מן הסיפון; אני לוקח את המזוודות שלי; לפעמים אני שותה במזנון, ולפעמים אני הולך ישר לחדרי. בדרך-כלל אני מפעיל את הטלוויזיה, ואז -" הוא ניגש לעברה והושיט את ידו לפניה. "רואה היכן הדבורה עקצה אותי?"
היא לא ראתה שום סימן על היד; היא אחזה בידו.
"אין כאן שום עקיצה של דבורה," היא אמרה.
"וכשהרובוט-הרופא מגיע, אני שואל ממנו כלי ומסיר את המכסה האחורי של הטלוויזיה, כדי להוכיח לו שאין שום לוח ושום רכיבים בתוכה. ואז הספינה מאתחלת הכל."
"ויקטור," היא אמרה. "הבט בידך."
"אבל זו הפעם הראשונה שאת כאן," הוא אמר.
"התיישב," היא ביקשה.
"בסדר." הוא התיישבה על המיטה לצידה, אבל לא קרוב מדי אליה.
"לא תשב קרוב יותר אליי?" היא שאלה.
"זה עושה אותי עצוב מדי," הוא אמר. "לזכור אותך. אהבתי אותך מאוד. הלוואי שזה היה אמיתי."
מרתין אמרה, "אשב כאן איתך עד שזה יהיה אמיתי עבורך."
"אני אנסה לחיות שוב את הקטע הזה עם החתולה," הוא אמר, "והפעם אני לא ארים את החתולה ולא אעזור לה לתפוס את הציפור. אם אעשה זאת, אז אולי חיי ישתנו כך שהם יהפכו שמחים, יהפכו אמיתיים. הטעות שלי הייתה להיפרד ממך. הנה; אעביר את ידי דרכך." הוא הניח את ידו על זרועה. הלחץ ששריריו הפעילו היה חזק; היא הרגישה את הכובד הפיזי שלו כנגדה. "רואה?" הוא אמר. "היא עוברת דרכך."
"וכל זה," היא אמרה, "מאחר שהרגת ציפור כשהיית ילד קטן."
"לא," הוא תיקן, "כל זה בגלל כשל במנגנון ויסות החום בספינה. הטמפרטורה שלי לא נמוכה דיה. יש מספיק חום בתאי העצב שלי כדי לאפשר פעילות מוחית." הוא נעמד והתמתח, וחייך לעברה. "שנלך לאכול ארוחת ערב?" הוא הציע.
היא השיבה, "אני מצטערת. אינני רעבה."
"אני רעב. אני הולך לאכול קצת מפירות הים המקומיים. בחוברת כתוב שהם מצוינים. הצטרפי אליי בכל אופן; אולי כשתראי את האוכל ותריחי אותו את תשני את דעתך."
היא אספה את מעילה וארנקה, והצטרפה אליו.
"זוהי פלנטה קטנה ויפה," הוא אמר. "טיילתי בה עשרות פעמים. אני מכיר אותה כמו את יד ימיני. נעצור בבית המרקחת בשביל פולידין, עבור היד שלי. היא מתחילה להתנפח, וזה שורף כל כך." הוא הראה לה את ידו. "זה כואב הפעם יותר מאי-פעם."
"אתה רוצה שנחזור להיות ביחד?" שאלה מרתין.
"את רצינית?"
"כן," היא אמרה. "אישאר איתך ככל שתרצה. אני מסכימה; לא היינו צריכים להיפרד."
ויקטור קמינגס אמר, "הפוסטר קרוע."
"מה?" היא שאלה.
"היינו צריכים למסגר אותו," הוא אמר. "לא דאגנו לשמר אותו. עכשיו הוא קרוע. והיוצר מת."
-
[תרגום מקורי שלי לסיפור הקצר "I Hope I Shall Arrive Soon" מאת פיליפ ק. דיק.]
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
