[- 1 -]
היא נכנסת אליי למשרד, מבוהלת.
"תנשמי," אני אומר לה.
"הם חזרו - החזיונות חזרו - אתה..."
"זה לא אמיתי. תנשמי; התרכזי בי."
זוהי הפעם השישית שקריס חווה את החזיונות הללו. אני תוקף אותה, כך היא טוענת, ומתארת לפרטי פרטים. אבל מדוע היא ממשיכה להגיע אליי עם כל חיזיון? זה הרי הדבר האחרון שיהיה ראציונלי לעשות. טוב, החרדה שלה עצמה אינה ראציונלית. כיצד ניתן לפעול בראציונליות בעקבות מניע אי-ראציונלי?
"קחי," אני מגיש לה את בקבוק המים שעל שולחני. היא שותה, בקושי. "שניגש לקליניקה?"
קריס מהנהנת.
"אחרייך."
קריס היא המטופלת מספר 717 שלי. 104 ימים חלפו מאז הגיעה אליי לראשונה. זהו מפגש מספר 15. בדרך-כלל אינני מטפל במקרים בהם מעורבת פסיכוזה חמורה, אך קריס היא מקרה יוצא-דופן.
[- 2 -]
הוא אמר לי לנשום. לא - הוא ציווה עליי לנשום.
אני יכולה להודות שמאז ומתמיד חששתי מהיפנותרפיה נוירוגרפית. איני אוהבת שקוראים אותי ומשחקים לי עם המוח.
"כעת, ננסה לשחזר את רגעי הטראומה," אמר ד"ר מוריץ. "עלינו לעקר את החוויה מהרגשות השליליות. לשם כך אנחנו כאן."
[- 3 -]
מצאתי אותה.
"דו"ח ניתוח נוירוגרפי פסיבי מספר 819:
דם. אוקיינוס של דם, ובתוכו ספינה שוקעת על רקע שמיים עכורים וירח צהבהב.
דמות מוכרת, בעלת ציביון של אם, מגיחה בעלטה, ובשתי ידיה אוחזת בכלב מדמם למוות, על פניה חיוך מסור של נקמה."
שיט, שוב איבדתי אותה.
[- 4 -]
"פשוט תהרוג אותי כבר. איני רוצה לחיות. כואב לי."
כואב לי. ד"ר מוריץ מתעלל בי, ואף אחד אינו יודע. אף אחד גם לא יידע. הדו"חות שלו מפוברקים. אבל אינני יכולה לעשות דבר. הוא מצווה עליי להגיע אליו שוב ושוב, רק כדי שיתקוף אותי במחשבות פעם נוספת. הוא מזין אותי בחוויות נוראיות שמעולם לא התרחשו באמת. זה לא אמיתי, אבל זה מרגיש אמיתי; אמיתי יותר מכל דבר אחר שאני מרגישה. עתה הכאב הוא התחושה היחידה שמניבה בי שמץ של חיים, כמו מנגנון הרס עצמי. אבל הכאב הזה נוטע בי גם רצון לשקוע ולמות.
[- 5 -]
לקליניקה של ד"ר מוריץ רבים נכנסים, אך אף אחד לעולם לא יוצא ממנה.
השמועות מדברות על ניסוי שליטה במחשבות במימון ממשלתי. קצת מזכיר את MK-ULTRA, אבל הרבה יותר משוכלל טכנולוגית.
[- 6 -]
"אני יודע שרצחת את אימך, קריס."
"זו לא הייתי אני."
"ברור - אלה אף פעם לא אתם. מי את? מהם הרצונות שלך? מהם הכישורים שלך? האם הם באמת שלך? את מבינה - אין לנו ברירה. העולם הזה היה מורכב בהרבה אילו הייתה לנו ברירה. למרבה המזל - את היא מי שאת - רוצחת, ואני הוא מי שאני - פסיכיאטר שיקומי. כך קבע הגורל עבורנו."
"אני לא רצחתי אותה. זה היית אתה."
"אם זה מה שאת בוחרת להאמין..."
[- 7 -]
אני מריח את ניחוחות האימה הנובעים מפניה של קריס בעודי מפעיל את מלוא לחץ שרירי ידיי על צווארה. היא כה שברירית, כה נואשת להצלה, אבל עם זאת כה חסרת תקווה. היא בחרה שלא לנשום. ואולי באמת "בחרה" היא אינה המילה הנכונה, אבל היא מוסיפה לדרמה - לקתרזיס.
"בסך הכל היית צריכה לנשום. אבל את בחרת להיאבק. תנשמי, אמרתי. תנשמי!" הטחתי בה בעודי חונק אותה - למוות.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
