Portals of My Mind

[טריגר הטרדה מינית במרחב ציבורי]

זו נסיעה שלעולם לא אשכח. הייתי אז חייל. התיישב לידי באוטובוס גבר מבוגר. דפוס הפעולה שלו היה נוראי. כל אישה שהייתה עוברת במעבר בין המושבים לידו - הוא שלח אליה יד לגעת בגופה. הן לא אמרו לו דבר, אלא רק הביטו בו מבטים חטופים והמשיכו בדרכן, כמעט באדישות גמורה. אשמתן? ממש לא. ככה זה כשמחנכים אותך להיות יפה ולשתוק. כנראה נשים כל-כך התרגלו לזה, שכבר אין כוח לצעוק. שאלתי אותו "למה אתה עושה את זה?", והוא ענה לי משהו כמו "יש צנועות שאסור לגעת בהן, ויש פרוצות שמותר". הייתי בהלם טוטלי, השתתקתי ואפילו קפאתי. רציתי לברוח משם, לעשות משהו בנוגע לזה. אבל אז עוד הייתי הרבה יותר חסר ביטחון משאני היום, שלא לדבר על המודעות הרבה שיש לי היום לפריבילגיות גבריות. האמת? אני מצטער, מצטער שלא פעלתי, שלא ידעתי איך לפעול. אם זה היה קורה היום, ברור לי שהייתי נוהג אחרת, לא בתור "אביר על סוס לבן", אלא בתור בן-אדם שאכפת לו שהסביבה תהיה בטוחה עבור נשים. אני אולי לעולם לא אוכל להבין מה אתן עוברות מדי יום ויום, אבל אני יכול לקחת אחריות ולנצל את הפריבילגיות שלי למען מטרה טובה - לא לשתוק, לא להיות אדיש, לעשות כל שביכולתי כדי שגברים יהיו מודעים לפריבילגיות שלהם, שלשם שינוי הם לא יעמדו מנגד בזמן שנשים מוטרדות בכל מקום ובכל זמן, שלשם שינוי הם ישתלטו על עצמם ויפסיקו לפגוע בנשים. יש יותר מדי גברים עיוורים, חסרי רגישות. הגיע הזמן לתקן את זה מבפנים, כשגרירים של אנושיות. פעולה אחת יכולה להשפיע, כמו גל שמתפשט במרחב. ממליץ לכל גבר, או עובר כגבר, או מזדהה כאדם על הקשת הגברית הקווירית, שאכפת לו, להיכנס לעמוד של אסל"י - ארגון "סרט לבן" ישראל, לקרוא ולהתחייב - לא לשתוק ולא לעמוד מנגד כעד לאלימות נגד נשים. אפשר גם להתנדב למען הסברה. כל קול משנה. לגבי אותו גבר מטריד, אני מקווה שהוא כבר משלם על מעשיו ומפסיק להוות איום. אבל ברור לי שכמוהו יש עוד הרבה. לכן על הקול השפוי להישמע, לא לתת לזה להמשיך עוד. לאט-לאט נביא את השינוי, אני מאמין בזה - האמינו גם אתם; האמינו גם אתן.