Portals of My Mind

בלשכתו של היוצר ודאי עוד מתענגים ולועגים לתאוות המשחק, לשירת האבדון.

אנו מתגודדים לצפות יחד באסירים נאבקים על הישרדותם, חיים את סיוט סיוטם, צועדים את צעדת ביושם בויה דולורוזה.

אך כולנו אסירים של המשחק - כולנו נשאבים אל הטרגדיה. יש שיגידו - הקומדיה.

הרצח היה קיים בעולמנו, אך הצלחנו למגר אותו. הפכנו אותו מנטל לכלי בידור.

המצלמות - משרתות אותנו. הרצח - מבדר אותנו. אלו הם הגלדיאטורים החדשים.

אנו - לאסירים מריעים, ברגעים מורטי עצבים; איננו יודעים שובע מהו.

"החוק הראשון של המשחק הוא שאסור להרוג - מותר רק לרצוח."

מותר רק לרצוח. אולי ניסו להסתיר זאת מאיתנו, אבל הרצח התפשט לרחובות. הרצח מתהלך בינינו, שוב.

השמועות מספרות על אסיר שהצליח למצוא את דרכו החוצה ונמלט מהכיפה.

אך זה לא אפשרי. אין שום סיכוי שעשה זאת לבדו. וגם אם כן, כיצד עדיין לא נתפס?

הרי אסיר שמצליח לברוח מנוטרל מיידית ע"י השבב במוחו.

ובעולמנו תאוות דם אינה קיימת עוד - היא הונדסה להיות מסופקת באמצעות צפייה במשחק.

האסירים מצידם נוצרים בפס ייצור שנועד לשרת את טובת הכלל.

אז מה באמת קורה כאן? האם הרצח כבר אינו תחת הסגר? האם הרצח חזר לעולמנו?