אני קרוב לקו הסיום של שביל ישראל, ומחר אני איבחן פה בטבריה בבחינת הגמר האחרונה בתואר. השהות באכסניית התיירים בטבריה מזכירה לי את אווירת וואנאקה, כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות - טבריה אינה וואנאקה, הכינרת אינה אגם וואנאקה, מצוק ארבל אינו רויס פיק, והרי הגולן אינם ההרים של אספיירינג. ובכל זאת, זה אולי הכי קרוב לשם שיש פה בארץ.ניו זילנד חקוקה בי היטב, כל כך טרייה לי בזיכרונות. כמה שאני מתגעגע. מתגעגע לכל הספונטניות וחוסר ההתחשבנות, לכל האנשים והכיף הבלתי-נגמר, לכל אותן תחושות גילוי של מראות חדשים ונופים מרהיבים. את חוויית ניו זילנד אי אפשר לתמצת במילים. איך כבר חלפו שנתיים מאז? זה עדיין צרוב בי כדבר הכי טוב שעשיתי בחיי. אין מנוס מלחזור לארץ המופלאה הזו. ברור לי שזה יהיה אחרת בפעם הבאה, אבל התאהבתי אהבת עולם בארץ הזו על כל גווניה ותייריה.
ואם יש מקום אחר בעולם שעליי לצעוד בו בטרם אשוב לניו זילנד, זה לא הרי האלפים, ולא סקנדינביה ואיסלנד, ולא הרי הקווקז, ולא הרי הקרפטים והרי הבלקן, ולא הרי הרוקי ואלסקה, ולא הרי הפירנאים, שבכל אלו חפצה נפשי לטייל, אלא פטגוניה, ובייחוד הרי האנדים הפטגוניים. ליבי שולח אותי לשם. אמנם לא עכשיו, אבל בשביל עוד שנה וחצי אפשר כבר להתחיל לתכנן בקטנה. אמנם אין זה מקום קומפקטי כניו זילנד, אבל אם בניו זילנד התאהבתי, אז גם בפטגוניה אתאהב. יש את האמירה הזו שפטגוניה היא כמו ניו זילנד רק בענק, על אף שאני יודע שזה רק דימיון ולא זהות אמיתית.
ואת האמת... אולי אחרי הכל בכל זאת היה משהו מיוחד במדבר. אני כבר מתחיל לדמיין איך יהיה לי קשה לחזור הביתה אחרי החמינו (כינוי מבריק לשביל ישראל, על משקל הקמינו שבספרד), ואיך גם ממנו איקח איתי זיכרונות עזים. בשבוע הבא ארכך את תחושת סיום השביל עם נופש קצר באיה נאפה.
ועכשיו בגג של האכסניה הזו אני בכלל נזכר בנוף הנשקף מהמרפסת של אחת האכסניות בקווינסטאון.
ג'יזמס, למה אני כל-כך אוהב שקיעות?
זמן להוריד את הכביסה ולחזור ללמוד.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
