אני לא יודע אם ההרגשה משקפת משהו אמיתי, או שמא אלה ניצני דיכאון.
הכל רחוק ממני: אנשים, אהבה, עבודה, המחשבה, החיים.
אני לא מצליח לנצל את הזמן, לחיות את הרגע, להיות פרודוקטיבי. ואולי זו סתם חרדה מכך שזהו המצב.
אל תעשו טובה לדבר איתי. אם אתם מדברים איתי, עשו זאת מרצון אמיתי.
כל החיבוקים שאני צריך, ואני מרגיש שכולם רחוקים, עסוקים בשלהם. אני לא באמת יכול להאשים אף אחד.
גם לי מותר ליפול. גם לי מותר ליפול.
ואם כל מה שאני עושה למען עצמי אינו מספיק, אז למה? למה?
למה אני מנסה לדבר עם מי שלא מספיק אמיץ לדחות אותי?
למה אני מנסה לדבר עם מי שאיני בטוח שאני רוצה בנוכחותו?
במה נכון לי להשקיע את הזמן עכשיו? במי?
למה אני מאמין באנשים?
למה אני תקוע?
תקוע בין הגועל ממגע לצורך במגע; בין הרתיעה ממין לרצון להרגיש.
תקוע אידאולוגית; תקוע פילוסופית.
תקוע בין השאיפות למעשים; בין החלומות למציאות; בין שינה לערות.
אני יודע כמה חזק אני, ולמה אני מסוגל, אבל עכשיו... עכשיו פשוט תנו לי ליפול; תנו לי לצנוח מטה, להרגיש את עוצמת החבטה באדמה.
אבל אם אני אומר שאני רוצה להיות לבד, אל תאמינו לי. לא עכשיו.
אני לא רוצה לשמוע עצות; אני יודע בעצמי. אני פשוט רוצה חיבוק והבנה, רוצה בחברתכם, רוצה אישה.
כמה קשה זה יכול להיות - למצוא מישהי לאהוב, לחפוץ בנוכחותה, לשוחח איתה, לחשוק ולהרגיש בהדדיות, לישון יחד איתה, להתעורר לצידה, לחייך איתה.
איני רוצה להיות מובן מאליו. תני לי משמעות. תני לי להרגיש רצוי, נוכח, אמיתי.
כבר שנים שאני מקבל פידבקים רק במספרים, ואין הערכה במילים.
מחכה שהקיץ הזה יסתיים כבר, שהגשם ישוב לטפטף, שהנחלים ישובו לזרום, שהאוויר יתנקה מכל הגועל והטינופת.
אומנות הזיוף מאסה עליי. פגה סיבולת בדידותי.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
