מלאת חיים הייתי, ומלאת חיים נשארתי, אך החיים מעולם לא מילאו אותי כפי שהייתי רוצה.
אתה, שגזלת את חיותי באותם הרגעים בהם ניצלת והשפלת, אתה הלכת והשארת אותי חשופה.
אני ריקה מתוכן. השריפה בגופי, הצריבה בתודעתי, של מגע עדין שהיכה, ולא הותיר מקום לשום זהות.
מגע שלא ישוב ללטף, אלא רק להזכיר ולהכאיב את אותן הכוויות שמילאת בכל פיסה מעורי.
אני לא שלמה, ואולי מעולם לא הייתי. המחשבות טורפות ושוברות, אך לא בונות.
לפעמים המוות כה קרוב אליי, קורא לי לטבוע, קורא לי לקפוץ אל תהום אובדני.
נעלמתי עוד כשבאת והבטחת, כשמעולם לא קיימת, כשאת נפשי מילאת בחלל.
והייתי כמהה להודות ולומר לעצמי - אני קיימת, אך לא - מי אני בכלל? אני חסרת רצון, חסרת קול, חסרת מקום.
אין בי עוד תקווה שיום אחד אראה, אביט ואקבל, שיום אחד אלמד את הפחד ואת החלומות.
אני כבויה; כולי חרדה, דווי ושכול. מחשבותיי הן הדף נשקך, אמת שקרך, הבל שתיקתי.
אין בי מציאות ואין בי חלום, כי סיוטיי כילו את אמונתי. אתה השוהה ברוחי, ואני הנאלמת והנעלמת.
אני צינור של שלמות מזויפת - מחשבות שזורמות בי כמו דם לייצר כתבים אלו שאותם אינני באמת יוצרת, אלא מקיאה.
אתה שולט על נפשי, על גופי, על מחשבותיי, אדון ליצריי, לוקח וגוזל ממני הכל, כל רוח לחימה, כל ניצוץ של אמונה.
אתה משתיק אותי, ולא נותן לי שום מנוחה ומרווח...
להרים ראשי, אל הגבהים להביט - לעננים, לצייר לי שבילים - בהם לצעוד, לעשות את הדברים בדרכי.
אני רוצה עליך לגבור, את קולך להפסיק. אני רוצה לפרוץ החוצה ולהשתחרר, לצאת מן הכלוב בו אתה כולא אותי.
אסירה של מחשבות שרק רוצה לעוף ולנגוס מן ההגשמה שבפסגות ההרים ומן החופש שבשמי התכלת האינסופיים.
אני יודעת שבתוכי אוגרת אני עוצמה אינסופית, במילותיי המלחשות, אלא שעתה כנפיי מכונסות בתוך סופיות נוכחותך.
אתה הצל אותו אני רוצה לנצח, הצל אותו אני משוועת להשמיד.
אתה הצל שאונס רצונותיי בצינוקות מחשבותיו ולוכד חלומותיי במכלאות פחדיו.
במקום בו פרחים נובלים והאמונה נשארת, זרעיהם ישובו לפרוח באביב.
שלא כמו אותם המאמינים בהבל אמונתם לומר בגאווה כי באמונה אין עוד צורך.
האמונה היא שתנחה אותי במעגלי צדקי; האמונה היא שתכרוך סביבי תפילין של תקומה.
אני עדיין לא מתה. אני מחושלת וחזקה. אני אשוב לפרוח, אשוב לקום על רגליי בעוז רוח לשמוח.
אפילוג
אומרים שלפעמים גורלות זרים נשזרים זה בזה.
אני מאמינה שנכון יותר לומר
שאלו החיים ששזורים זה בזה
בענן אוניברסלי נצחי אינסופי,
ענן אטלס,
שאיננו מוגבל או תחום במקום או בזמן.
אין צירופי מקרים,
אלא רק האשליה שלהם.
ואנחנו לא לחינם פוגשים אנשים,
או בעלי-חיים, או פרחים, או עצים,
אוהבים אותם, מאבדים אותם,
ומקבלים אותם בחזרה בדמותם של אחרים.
תן בי את השלווה...
[על מאבקי המתמשך בסרטן נפשי. הכרתי בחוסר יכולתי להתמודד לבדי - השבוע מעלים הילוך ומתחילים בטיפול.]
Behind our soulful eyes we hide
Our deepest fears we find
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
