Portals of My Mind

תן לי לחיות רק בחורף. תן לי למות בקיץ ולחזור לחיים אחריו. אינני יכול עוד לסבול את השממה.

לו יכולתי לשחרר את הכאב בדרך המושלמת ביותר - להשליך את אמות המוסר ולהתמסר לזעם, לפרוץ את גבולות העדינות שכל-כך מאפיינים אותי.

אני לא אדם טהור. אני לא אדם תמים. אני הר געש שאוגר את עוצמות ההתפרצות הבאה שלו. ואני אתפרץ, בדרך זו או אחרת, בבוא הרגע.

הרע שבי הוא הטוב שבי. אותן תשוקות אפלות נסתרות שעומדות מבעד למראה, הצלקות מהעבר שנושמות היום דם במקום דמעות וניזונות מחטאי יצריי.

אני משתוקק לפרוץ ולהניס את סובביי. בשקט בשקט מתגנבים פרצי רוח לליבי. האדמה תרעד כשהאמת תצא לאור. האמת תשחרר את כולם, תשחרר אותי.

אני רוצה להשתחרר ולהסיר מעליי את עול הכאב. הכאב שלי לא יהיה רק לי. אשתף אותו. אנכיח אותו במעמקי השכול של המבקשים להתוודות על חורבנם.

אני אזרע הרס ואשכיח את זוועות המבול, ואשליט גורל ייסורים בקץ הרחמים.

אתם תביטו בפניי ולא תדעו את האדם שאתם רואים. אין בי שלום; אין בי תקווה. הכל עוטה אני כמסכה של הבל ושיכרון למייחלים.

אז תישמע הצעקה בארץ - אבדון יקום באחת וישרור לעד. כי הטוב והרע חד הם, ואני הוא שקר האמת.

היא נכנסת אליי למשרד, מבוהלת.

"תנשמי," אני אומר לה.

"הם חזרו - החזיונות חזרו - אתה..."

"זה לא אמיתי. תנשמי; התרכזי בי."

זוהי הפעם השישית שקריס חווה את החזיונות הללו. אני תוקף אותה, כך היא טוענת, ומתארת לפרטי פרטים. אבל מדוע היא ממשיכה להגיע אליי עם כל חיזיון? זה הרי הדבר האחרון שיהיה ראציונלי לעשות. טוב, החרדה שלה עצמה אינה ראציונלית. כיצד ניתן לפעול בראציונליות בעקבות מניע אי-ראציונלי?

"קחי," אני מגיש לה את בקבוק המים שעל שולחני. היא שותה, בקושי. "שניגש לקליניקה?"

קריס מהנהנת.

"אחרייך."

קריס היא המטופלת מספר 717 שלי. 104 ימים חלפו מאז הגיעה אליי לראשונה. זהו מפגש מספר 15. בדרך-כלל אינני מטפל במקרים בהם מעורבת פסיכוזה חמורה, אך קריס היא מקרה יוצא-דופן.

[- 2 -]

הוא אמר לי לנשום. לא - הוא ציווה עליי לנשום.

אני יכולה להודות שמאז ומתמיד חששתי מהיפנותרפיה נוירוגרפית. איני אוהבת שקוראים אותי ומשחקים לי עם המוח.

"כעת, ננסה לשחזר את רגעי הטראומה," אמר ד"ר מוריץ. "עלינו לעקר את החוויה מהרגשות השליליות. לשם כך אנחנו כאן."

[- 3 -]

מצאתי אותה.

"דו"ח ניתוח נוירוגרפי פסיבי מספר 819:

דם. אוקיינוס של דם, ובתוכו ספינה שוקעת על רקע שמיים עכורים וירח צהבהב.

דמות מוכרת, בעלת ציביון של אם, מגיחה בעלטה, ובשתי ידיה אוחזת בכלב מדמם למוות, על פניה חיוך מסור של נקמה."

שיט, שוב איבדתי אותה.

[- 4 -]

"פשוט תהרוג אותי כבר. איני רוצה לחיות. כואב לי."

כואב לי. ד"ר מוריץ מתעלל בי, ואף אחד אינו יודע. אף אחד גם לא יידע. הדו"חות שלו מפוברקים. אבל אינני יכולה לעשות דבר. הוא מצווה עליי להגיע אליו שוב ושוב, רק כדי שיתקוף אותי במחשבות פעם נוספת. הוא מזין אותי בחוויות נוראיות שמעולם לא התרחשו באמת. זה לא אמיתי, אבל זה מרגיש אמיתי; אמיתי יותר מכל דבר אחר שאני מרגישה. עתה הכאב הוא התחושה היחידה שמניבה בי שמץ של חיים, כמו מנגנון הרס עצמי. אבל הכאב הזה נוטע בי גם רצון לשקוע ולמות.

[- 5 -]

לקליניקה של ד"ר מוריץ רבים נכנסים, אך אף אחד לעולם לא יוצא ממנה.

השמועות מדברות על ניסוי שליטה במחשבות במימון ממשלתי. קצת מזכיר את MK-ULTRA, אבל הרבה יותר משוכלל טכנולוגית.

[- 6 -]

"אני יודע שרצחת את אימך, קריס."

"זו לא הייתי אני."

"ברור - אלה אף פעם לא אתם. מי את? מהם הרצונות שלך? מהם הכישורים שלך? האם הם באמת שלך? את מבינה - אין לנו ברירה. העולם הזה היה מורכב בהרבה אילו הייתה לנו ברירה. למרבה המזל - את היא מי שאת - רוצחת, ואני הוא מי שאני - פסיכיאטר שיקומי. כך קבע הגורל עבורנו."

"אני לא רצחתי אותה. זה היית אתה."

"אם זה מה שאת בוחרת להאמין..."

[- 7 -]

אני מריח את ניחוחות האימה הנובעים מפניה של קריס בעודי מפעיל את מלוא לחץ שרירי ידיי על צווארה. היא כה שברירית, כה נואשת להצלה, אבל עם זאת כה חסרת תקווה. היא בחרה שלא לנשום. ואולי באמת "בחרה" היא אינה המילה הנכונה, אבל היא מוסיפה לדרמה - לקתרזיס.

"בסך הכל היית צריכה לנשום. אבל את בחרת להיאבק. תנשמי, אמרתי. תנשמי!" הטחתי בה בעודי חונק אותה - למוות.

את הצער,

היגון.

הרחק הפלגתי

בסירות רעועות -

בדידותי.

ידוע ידעתי - את השכול,

את האבדון,

החשכה.

פנים מחשבתי

קודרת ושוככת -

בעלטה.

בדמעותיי ידוע ידעתי,

בכאב לב

וכשבר כלי.

ומדי גוועתי,

ומאום נותרתי

בלכתי.

אני יודע כמה את רוצה שפעם אחת נשחק את המשחק כשעוד תוכלי ליהנות מחמת הספק.

את מזימתי ארקום ללא ידיעתך, על מנת שתופתעי כהלכה. אמרת לי שאחרת זה לא יעבוד.

אז אשב ואתכנן שעות על גבי שעות את תוכנית הפעולה.

דימיוני הפורה מעלה תרחישים ובוחן אפשרויות. אבל כמו כל יצירה, גם את התסריט הזה חייבים לחתום.

השעה 18:26. הערב ירד ובחוץ גשם שוטף, אבל בכל זאת גם הערב תצאי לרוץ - בכך אני בטוח.

הרכב ששכרתי לא מותיר הרבה רושם טוב. רעולי פנים אנו ממתינים שתצאי מביתך, והרי את.

ואנחנו, עם הרכב, עוקבים אחרייך באדיקות אך מבלי לעורר חשד.

זה המקום. זו השעה. עכשיו שום דבר לא הולך להשתבש, אמרתי בקול.

הגשם התחזק במעט. ניתן לשמוע אותו מתדפק על פח הרכב. תמיד אהבתי זאת.

ברגע אחד יצאנו שנינו, בלי שתוכלי לזהות אותי, אף לא לפי הריח.

בבת אחת תפסנו אותך והצמדנו אותך לגדר. בטרם יישמעו צעקותייך אטמנו את פיך, כיסינו את פנייך וקשרנו את ידייך ורגלייך.

בשקט בשקט הרמנו אותך הישר לתוך תא המטען. הכל בוצע חלק כפי שרציתי.

את פבל הורדתי בדרך ושילמתי לו סכום נאות על העזרה שהעניק לי ברוב מקצועיותו.

וכעת, את כולך שלי. אני מסיע אותך לדירה ששכרתי עבור המאורע המיוחד הזה.

חדר העינויים שהכנתי מבעוד מועד מחכה לך בקוצר רוח, לרגעים בהם אחתוך, אפצע ואחבול אותך.

ואת עדיין לא יודעת שכל זאת הוא רק משחק. אולי את מעלה במוחך את האפשרות, אבל הספק משטה בך.

כך ביקשת ממני. אני בסך הכל משרת את מנגנון ההרס העצמי שלך.

משבש הקול שלי יידע לעשות את העבודה מצוין. וכך, בשקט בשקט גררתי אותך הישר לתוך כס העינויים.

שחררתי את פיך לחופשי בעודך נטופת זיעה קרה, מתנשפת במהירות.

נעמדתי מאחורייך והסרתי את כיסוי פנייך, ומלפנייך נגלה כל טוב שיש לעולם הזה להציע.

אולי ההגדרה שלי לטוב קצת שונה מהמקובל. אבל מי כמוך יודעת זאת?

ובעודך מעכלת את המראה פניתי אלייך, ושאלתי אותך אם את יודעת למה את כאן.

שתקת, אך קטלתי זאת באחת באומרי - כשתצאי מכאן, אם תצאי מכאן, לא תוכלי לזהות את עצמך.

זה נכון. זה מתחיל כמשחק, אבל זה לא ייגמר כמשחק.

כי אני אהנה מכך יותר ממך. וגם כשתדעי שזה אני, את לא באמת תדעי זאת.

כי אני כבר לא אהיה האדם שהכרת. ואני אשבור אותך, ואכלא אותך בצינוק ספקותייך עד שכל מציאותך תתערער עד היסוד.

אך הגרוע מכל הוא שיהיה זה אני שמציאותו תתערער הרבה יותר.

ומהו הכאב הפיזי שתחווי כאן לעומת הכאב התודעתי שישטה בך לנצח לאור כל מה שהולך להתרחש כאן בשבועות הקרובים?

גם לאחר שאשחרר אותך, את לעולם לא תצאי מכאן. אני לעולם לא אצא מכאן.

בואי נשחק.

אין לי פנים, ואין בי רוח. ומה עוד קיים בי להוסיף על תיאבון חושיי ואובדן מימדיי?

העלטה שוררת בנפול דרכיי אל שערי תהום, על סיפן של דלתות גיהנום.

בעוד שפך סבלי זורם בנהרות כיליון, אצעד במרומי משעול גרמיי.

ואצעק - האין באילנות שתיקה?

ובמי שברי נעוריי מוססתי ללא שוב, וחזות מחשבתי אינה עוד.

בעלטה נעכרים זיכרונותיי, עת אצלול אל מזבח דמי.

ויגיח ארי מגוויתי הנרמסת, ואשאלו - האין באילנות דממה?

דרכיי נפרסות אל מול שלכת שורשיי. וירא הארי כי אגווע, ויבוא בגבולותיי לטרפני, וישאג.

ויסב ראשו אל סבך שיקוצי שממתי, ויענני -

האין באילנות שתיקה? האין באילנות דממה?

וישבע.