Portals of My Mind

The light has gone forever.

There is no way around this archetypal madness.

All that remains is the silent whisper of darkness, the ascendence of nothingness.

No mystery will follow our path as we approach the edge of the unknown.

It's as if snow is covering all guilt of forbidden wisdom, while moments are tearing apart.

We stumble hard while surfing through oceans of memories destined to be forgotten once and for all.

Our minds have seen better nights; our eyes... they have seen bitter sights.

We are like passengers led by forces of the deep, overwatching the past of things to come.

הלילה לא אפחד;

הלילה לא אמעד.

בצבעים של חושך

תימלא תודעתי,

עת אשקע אל תרדמתי

בין כתלי עריסתי.

תחת זרקורי הירח

אגווע אל שנתי,

במכלוא תפישת הזמן -

אל רבדי תת-הכרתי.

ואתערבל

במחולות מחשבותיי;

ואחווה

את דמות הגיגיי.

את חומות הזיכרון

אפרוץ -

לטעום טעמה של

השכחה.

כי אצא -

אצא לתור במסעותיי;

במחילות קשקשי האצטרובל

אצלול -

ברעמי חלומותיי.

אין לי פנים, ואין בי רוח. ומה עוד קיים בי להוסיף על תיאבון חושיי ואובדן מימדיי?

העלטה שוררת בנפול דרכיי אל שערי תהום, על סיפן של דלתות גיהנום.

בעוד שפך סבלי זורם בנהרות כיליון, אצעד במרומי משעול גרמיי.

ואצעק - האין באילנות שתיקה?

ובמי שברי נעוריי מוססתי ללא שוב, וחזות מחשבתי אינה עוד.

בעלטה נעכרים זיכרונותיי, עת אצלול אל מזבח דמי.

ויגיח ארי מגוויתי הנרמסת, ואשאלו - האין באילנות דממה?

דרכיי נפרסות אל מול שלכת שורשיי. וירא הארי כי אגווע, ויבוא בגבולותיי לטרפני, וישאג.

ויסב ראשו אל סבך שיקוצי שממתי, ויענני -

האין באילנות שתיקה? האין באילנות דממה?

וישבע.

אנחנו הולכים להתכווץ בחזרה לנקודה בה הכל התחיל.

בימים ההם האור ינוע בעקמומיות ממשית, ואי-הסדר יהפוך בלתי נסבל.

אנחנו הולכים להתכווץ, הוא אמר.

זה יכול לקרות עוד מיליארדי שנים. זה יכול לקרות גם מחר.

אני לא נביא זעם. אני בסך הכל מבשר תורתו של הטבע.

זה בלתי נמנע. כולנו רק אנשים קטנים, מרוכזים בתוך סירה רעועה המסתחררת לה על הנחשול הקוסמי.

הכל הוא אך מאחז עיניים. הכל הוא אך תרמית.

הזמן נע קדימה, עד אשר יגיע לנקודה בה יחל לנוע לאחור.

ואז, כל הזיכרונות ייחשפו בפנינו - כל מהלך חיינו, כסרט מהופך.

אנחנו נחווה את כל חוויות חיינו בהיפוך.

אנחנו נתחיל בקבר ונסיים ברחם, ממש כך.

קטקליזם של ממש.

[מעבר לחלק הראשון]

[מעבר לחלק השני]

[מעבר לחלק השלישי]

דום לב

בלב האוקיינוס

אוקיינוס של אש

אש התימהון והתמיהה

עצמים משוטטים במרחב

מתפוגגים לאיטם

נעלמים ומתחדשים

מפמפמים אורם

הלוך ושוב

עבר הווה ועתיד

מתמזגים

טרמינוס

גבולות חסרי גבולות

אינסופיות סופית

אסימפטוטה קיומית

ואני למשקיף הייתי

כשחץ הזמן במטרתו פגע

ועצמים גדולים שבשמיים

זה מכבר ממוצאם הגיחו

ולאובדנם שבו כסוררים

ההווה שלי

אינו ההווה היחיד

והפנים שסביבי

הן אך אפשרויות

שהתנקזו לתודעתי

באקראיות משונה

יקום שזור בתוך יקום

שוקעים יחדיו זה בתוך זה

באריג הכל-יכול

המכיל את הכל

ואת הכלום

והתודעה האבודה

אודות התודעה כשלעצמה

כשלכת ברוח נסחפה

נספגה בתהום האידאה

והייתה לאשליה

והאני האחד

הוא אך נוצה באפלה

בתוך עשן הזמן

כשסביבו יקומים

יקומים רבים

של פנים מוכרות

בשלל הסתברויות

הידיעה של

חוסר הידיעה

גדולה היא

מתסכלת ומכלה

כעצמיות הכלואה

באימת הכיליון

ריקנות האשליה