I have had a very powerful, meaningful week. I feel like I have evolved. While I'm still processing everything, I would like to share something sitting in my heart right now.
Love, as I see it, is the ultimate religion. Love yourself, love your environment, love humanity. It's easy to fall into fear. But don't be afraid - be strong, be brave and give yourself into love - seek for it, and all of your fears will become meaningless.
To love is also to be exposed - exposed to pain. I'm not a fool; I know that. But pain is what makes us human, what brings us all together. Imperfection is something we all have to accept in order to find peace in our lives. Pain is beautiful. Scars are beautiful. They are necessary.
It might sound strange, but trust me here. There is no love without pain, and no joy without sadness. Whenever you are in pain, you are going to deal with it. Don't fear it. Don't fear pain. Don't fear love. Embrace it. It's not easy, I know. But I believe in you people. You got it.
Love you all.
Listen to this beautiful song of Riverside; listen carefully to those lyrics. It's so powerful.
השעה שלוש אחר-הצהריים. אני מאזין כעת לראשונה ל"נהר האינסופי" של פינק פלויד. חזרתי מהפגישה האחרונה עם הפסיכולוג. העננים בשמיים כה יפים, כמו תמיד; האילנות שמחים לרוות צימאונם. הרוח החורפית כה נעימה היא, עד כי אדמה עצמי לטובל בטוהרתה.
הלילה הברקים לא חדלו מלהבזיק אורם פעימה אחר פעימה, והרעמים ניגנו לי שיר ערש עת נרדמתי; הגשם השוטף נטף ללא חדל והתדפק בחוזקה על שמשת חלוני כאילו ברצונו לסחוף אותי יחד איתו במשב האוויר הצלול.
בעוד יומיים אמריא לארץ רחוקה, עבור שלושה חודשים של שיכרון טבעי, עבור אותם הנופים המתפרשים מאופק לאופק, המתפרצים מהשחר ועד השקיעה, המתגלים מצאת הכוכבים ועד הנץ החמה; על מנת להוות, לחוות, להתנתק, להתחבר, לשאוף, לנשוף, להיאבד, למצוא, לשכוח, לזכור, להתגעגע, להכיר, לדעת, ללמוד, לגלות, להבין, לאהוב, להרגיש, להתרגש, לרגש...
אני פורש שובל של אמונה, מותח אותו מכאן ועד שם. אני שט בנהר אינסופי של הוויה, של תודעה, של חיות בלתי פוסקת, וכולכם, אוהביי ואהוביי, נמצאים יחד איתי. אינני לבד, וכך גם אתם.
אני הולך עכשיו, יוצא למסע שלי, לו ציפיתי כה הרבה, ועוד אשוב לכותבו ולספרו. להתראות.
מתעורר לבוקרו של יום מכוער, בו אמצא כל סיבה לשנוא את עצמי. הנכות שלי - זו שמעיבה על חיי - אין בי עוד כוח להתמודד עימה. אני בשיא השפל שלי. היכן הימים בהם יציבותי הייתה בשיאה? חלפו הם כלא היו. בזיכרוני ימים של שירות צבאי בו רק פרחתי מעלה, והיום כשקוראים לי למילואים כלל אינני מסוגל לכך. מזה כשנה אני גולש על מדרון כה חלקלק ומגלה עומקים חדשים מדי יום ביומו. החרדה כילתה אותי, כילתה היא את נפשי. החרדה רמסה את חיי, רמסה את כל כישוריי ואת יכולת תפקודי תחתיה. התקפי חרדה קשים הפכו לשגרת חיי, ואין ביכולתי לעשות דבר כדי לעצור את הווירוס הזה שפוגע בכל תא שבגופי. המשמעות ומטרותיי מתערבלות בתוך קהות חושיי העמוסים בעיבוד של מידע שמוחי מייצר - מחשבות טורדניות שמעיבות על כל דרך חשיבה ראציונלית.
מתעורר לבוקרו של יום מלחמה. הטילים שועטים בשמיים, אך השמיים אינם מעוננים. אני רואה בבהירות דברים שאני יודע שהם האמת שלי. אני מתבונן במראה ורואה כמה חתיך נעשיתי בשנתיים האחרונות. אני רואה אדם חזק שניצב אל מול קשייו ולא חדל מלהאמין כי בוא יבוא היום בו יגבור עליהם באופן סופי. לא משנה כמה אזעקות שווא מוחו ישמיע, הוא יישאר רגוע ונינוח אל מול כל הסכנות הפיקטיביות בהן מוחו אותו מעמיד. אני אדם אמיץ וחזק. אני מתבונן במראה הישר אל תוך עיניי ורואה כמה נפשי היא נפשו של אדם טוב ומיוחד, שלמרות כל המחשבות הטורדניות על היותו אדם לא טוב שאין בו דבר מלבד נפש חלולה ופצועה, שלמרות כל החרדות שתוקפות וקוברות אותו תחתיהן, אין הוא נכנע להן ועדיין מאמין הוא בטובו ואוהב הוא את עצמו. אני מתבונן לתוך עצמי ורואה כמה חכם ונבון אני, אולי אחד החכמים והאינטליגנטיים ביותר שאני מכיר בחיי, ואין אני מצטנע אל מול עצמי לחשוב כך. אני קורא את כתיבתי זו ורואה כמה יצירתי אני, כמה עוצמה יש במילותיי מלאות התשוקה הללו.
אני אוהב את עצמי, ואת זאת אין החרדה תוכל לשנות לעולם. ימים אפורים הופכים בהירים, כשלעבר מטרותיי אני מכוון וצועד ובהצלחתי אני מאמין. לא יהיה שום הר בדרכי שלא אצליח לעבור על פניו, כי הרים ופסגות הם מטרותיי מלכתחילה. לא איכשל, כי לחרדה אין כל סיכוי להביסני. אני הוא השולט בעצמי, אני הוא המפעיל את רגליי לצעוד בשביל בו אני חפץ, אני הוא האדון לעצמי, אני הוא המנצח על כלי תזמורתי, ואין לי שום צל של ספק בכך שאנצח.
האדם איננו פיסת זמן ארעית, והוא איננו הדמות שהוא בעת מסוימת. האדם הוא מי שהוא היה, מי שהוא הווה ומי שהוא יהיה. האדם הוא עבר, הווה ועתיד - כל אלה כאחד. כך הוא היקום, ומכאן נובע שכך הוא גם האדם.
בשעה טובה Distorted Harmony השיקו את אלבומם השני "Chain Reaction". כבר קניתי כרטיס להופעת ההשקה שתתקיים בבארבי בת"א ב-10 באוגוסט. כולם מוזמנים!
לא ידעתם עליי, אבל אני אדם חולה. אני חולה בצהבת. המחלה הקשה תקפה אותי עוד בשחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, בלי שום אפשרות להחלים - מחלה כרונית. כבר אז, עוד כשהייתי ילד קטן בגן, כמעט כל יום חמישי היה לי טיפול מיוחד. משנה לשנה גדלתי והשכלתי, אבל המנהג הזה עודו נשאר. בהיותי בן 10 זה קרה לראשונה בחיי. הזכייה ההיא, בדיוק 20 שנים לאחר הזכייה השנייה מבין שתי הזכיות ההיסטוריות, עליהן שמעתי רק בסיפורים לפני השינה.
זה קרה שוב בשנים 2004 ו-2005, אז מכבי הייתה אחת הקבוצות החזקות ביותר באירופה בכל הזמנים. מאז לא זכינו לראות את הנפת הגביע האירופי בידיים צהובות. אמנם ב-2006, ב-2008 וב-2011 מכבי הגיעה לפיינל פור ואף למשחק האליפות, אבל היא לא הצליחה להחזיר את הגביע הביתה. בשני משחקי הגמר האחרונים שמכבי נכחה בהם (ב-2008 וב-2011) לא הייתה לי ההרגשה שהייתה לי אתמול. לא האמנתי כמו בחודשים האחרונים.
מכבי של העונה היא מהקבוצות שלא התברכו בכוכבים גדולים. היא נבנתה במהלך העונה, ושחקניה השונים, בעיקר הסנטר הבכיר ג'יימס, חוו פציעות שאילצו את מאמנה הדגול בלאט להמציא דברים חדשים ולהמשיך לנסות. מכבי של העונה היא סיפור שמספר את הסיפור הקלאסי של קבוצה צנועה שלא חדלה להאמין, אף לא לרגע אחד, שאף אחד משחקניה בשום רגע לא ויתר, אף לא מול הגדולות ביותר, אף לא ברגעים בהם זה נראה אבוד, וכל פעם היא הוכיחה זאת מחדש. אחרי ההפסד ההוא בתחילת העונה לנס ציונה, אחרי השיא השלילי של הפסד ביורוליג ב-35 הפרש לצסק"א (אמנם מכבי הופיעה בהרכב מאוד חסר, אבל אין עובדה זו מהווה תירוץ מקובל לכך), אחרי ההפסד ב-28 הפרש להפועל ירושלים, נכתבו כל כך הרבה ביקורות על בלאט ועל כך שהעונה מכבי היא אחת הקבוצות החלשות בהיסטוריה של המועדון. בדיוק כמו המקרה של אולימפיאקוס לפני שנתיים, אף אחד לא ספר את הצהובים.
אני ממש לא הסכמתי עם זה. דברים כאלו קורים, כמו גם ההפסדים בהפרשים מינימליים בשלב הטופ 16, ביניהם גם ההפסדים בנוקיה לריאל ולצסק"א. אמנם למכבי אין כוכבים כמו לקבוצות הללו בעלות תקציבי העתק, אבל מכבי התעלתה על עצמה כמעט בכל מפגש איתן. מכבי הוכיחה שכסף זה לא הכל - הרבה יותר חשוב שתהיה נשמה, ולמכבי ככל הנראה יש לא מעט כאלו. אוכל להודות שלא בכל עונה יוצא לי לעקוב אחרי מכבי באדיקות, אלא שהעונה מתחילתה הייתה בי הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות דווקא העונה, דווקא כשמכבי "נחותה". כולם בנו על כך שהמקסימום שמכבי תוכל להגיע אליו השנה הוא הטופ 8; אני בניתי על הפיינל פור. הייתי משוכנע שאם מכבי לא עוברת את מילאנו ברבע הגמר, מילאנו תיקח את אליפות אירופה. אמרתי שזה מכבי או מילאנו, ושהאלופה תיקבע עוד בסדרה שביניהן. כולם אמרו לי שאני פסיכי - שלא רק שאני מאמין ביכולתה של מילאנו לזכות, אני אף מאמין ביכולתה של מכבי לזכות. האמת היא ששקלתי לנסוע למילאנו דווקא בשלב רבע הגמר, כי באותו השבוע של שני המשחקים ההם התקיימה גם הופעה של הייקן במילאנו, אולם החלטתי לבסוף שלא לנסוע בעקבות אילוצים שונים שלא אפרטם.
הרבה ידובר על המשחק הראשון במילאנו ברבע הגמר ("נס מילאנו הראשון"), בו מכבי חזרה ב-2 דקות הסיום מפער של 12 וכפתה הארכה שבה היא ניצחה ניצחון קריטי על מנת להשיג את יתרון הביתיות בסדרה. הרבה ידובר על המשחק מול צסק"א בחצי הגמר ("נס מילאנו השני") בו מכבי לא איבדה את התקווה וגם לא את הראש כשצסק"א הובילה בהפרש של 15 נקודות, ולבסוף מכבי ניצחה בשיניים (הסל המכריע של רייס) ונקמה על ההפסד המשפיל ההוא, שעתה מי יזכור אותו? האליפות השכיחה הכל. זה כדורסל. כדי לשחק כדורסל אתה צריך יותר מיכולת: אתה צריך אומץ, אתה צריך לב חזק ואהבה למשחק, אתה צריך לשחק את המשחק עד שבריר השנייה האחרון, אתה צריך קבוצה מגובשת של שחקנים שפועלים כקבוצה ולא כיחידים, אתה צריך אמונה, בעיקר כשאתה מופיע למשחק כאנדרדוג. הרבה ידובר על שחקנים יחסית אלמוניים כמו רייס, היקמן, טיוס, בלו וסמית, שהתאדרו בלב גדול ובנשמה ענקית כל פעם מחדש. גם לפני משחק הגמר הסטטיסטיקות דיברו בעד עצמן - על הנייר ריאל חזקה הרבה יותר, אבל בפועל - בשטח, יחד עם אלפי האוהדים שליוו אותה במילאנו, מכבי רצתה יותר. הלב הצהוב רצה הרבה יותר.
ישנם רגעים שבהם אני עוצר ושואל את עצמי, "איך? איך זה אפשרי? הרי בכל שינוי קטן ברצף האירועים המצב היה יכול להיות לגמרי אחרת. איך רצף האירועים הזה קורה בדיוק ככה?". פיני גרשון תמיד טוען שזוהי יד האלוהים. אני לא יודע על איזה אלוהים הוא מדבר. איזה אלוהים מתעניין כל כך בכדורסל? אני לא מכיר שום אלוהים; אני מכיר אמונה. זה לא משנה איך אתה מאמין, העיקר שאתה מאמין, והאמונה הזו יכולה להביא אותך למקומות הכי גבוהים אליהם תוכל להגיע בחייך. מכבי של העונה היא קבוצה שמסמלת את זה, את האמונה בבלתי אפשרי לכאורה, האמונה שהייתה למכבים, שעל שמם קרוי המועדון, בניצחונם על היוונים. מכבי של העונה היא קבוצה שמסמלת את המועדון האדיר הזה בצורה הכי סמלית שאפשר - מקרה פרטי של שושלת היסטורית של פייטרים, של ווינרים.
אין דבר יותר מרגש מלראות את השמחה של השחקנים, המאמן והצוות המקצועי, את הדמעות של ההתרגשות, את הלב של הגיבורים נפתח כשהם כמונו לא מסוגלים לעכל את שהצליחו לעשות. התפרצות הגאווה העצמית שלהם על מה שהשיגו בזכות ולא בחסד, זה אחד הרגעים הכי טובים בחייהם בוודאות. ככל שזה פחות צפוי, ככל שזה קרוב יותר להיות חלום בלתי ניתן למימוש מאשר למציאות, ככל שזה יותר מותח עד הרגעים האחרונים, כך ההתרגשות גדולה יותר. כזו היא מכבי - קבוצה שאוהבת לעשות לנו התקפי לב. צפייה במשחק של מכבי יכולה להיות בעלת אותו אפקט כמו עישון של 500 סיגריות בבת אחת.
כל זה מביא אותנו לנקודה אותה ביקשתי להעביר בפוסט הזה: מכבי זה יותר ממועדון, זה יותר מכדורסל - זו דרך חיים. שום דבר הינו בלתי אפשרי כשמאמינים. בזה אני מאמין. חלומות מתגשמים. כשאתה ילד, כשאתה נער, כשאתה אדם בוגר - אסור לך להפסיק לחלום. אלו הם הערכים אותם קיבלתי ממכבי. על הערכים הללו גדלתי, ולפיהם אני חי.
העונה עוד לא נגמרה, ויש עוד אליפות לקחת, לא פחות חשובה, אבל מה שלא יהיה, תודה לך מכבי על עונה נפלאה וחלומית! וכמובן אני בא לחגוג הערב בכיכר רבין. (((:
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
