Portals of My Mind

[טריגר הטרדה מינית במרחב ציבורי]

זו נסיעה שלעולם לא אשכח. הייתי אז חייל. התיישב לידי באוטובוס גבר מבוגר. דפוס הפעולה שלו היה נוראי. כל אישה שהייתה עוברת במעבר בין המושבים לידו - הוא שלח אליה יד לגעת בגופה. הן לא אמרו לו דבר, אלא רק הביטו בו מבטים חטופים והמשיכו בדרכן, כמעט באדישות גמורה. אשמתן? ממש לא. ככה זה כשמחנכים אותך להיות יפה ולשתוק. כנראה נשים כל-כך התרגלו לזה, שכבר אין כוח לצעוק. שאלתי אותו "למה אתה עושה את זה?", והוא ענה לי משהו כמו "יש צנועות שאסור לגעת בהן, ויש פרוצות שמותר". הייתי בהלם טוטלי, השתתקתי ואפילו קפאתי. רציתי לברוח משם, לעשות משהו בנוגע לזה. אבל אז עוד הייתי הרבה יותר חסר ביטחון משאני היום, שלא לדבר על המודעות הרבה שיש לי היום לפריבילגיות גבריות. האמת? אני מצטער, מצטער שלא פעלתי, שלא ידעתי איך לפעול. אם זה היה קורה היום, ברור לי שהייתי נוהג אחרת, לא בתור "אביר על סוס לבן", אלא בתור בן-אדם שאכפת לו שהסביבה תהיה בטוחה עבור נשים. אני אולי לעולם לא אוכל להבין מה אתן עוברות מדי יום ויום, אבל אני יכול לקחת אחריות ולנצל את הפריבילגיות שלי למען מטרה טובה - לא לשתוק, לא להיות אדיש, לעשות כל שביכולתי כדי שגברים יהיו מודעים לפריבילגיות שלהם, שלשם שינוי הם לא יעמדו מנגד בזמן שנשים מוטרדות בכל מקום ובכל זמן, שלשם שינוי הם ישתלטו על עצמם ויפסיקו לפגוע בנשים. יש יותר מדי גברים עיוורים, חסרי רגישות. הגיע הזמן לתקן את זה מבפנים, כשגרירים של אנושיות. פעולה אחת יכולה להשפיע, כמו גל שמתפשט במרחב. ממליץ לכל גבר, או עובר כגבר, או מזדהה כאדם על הקשת הגברית הקווירית, שאכפת לו, להיכנס לעמוד של אסל"י - ארגון "סרט לבן" ישראל, לקרוא ולהתחייב - לא לשתוק ולא לעמוד מנגד כעד לאלימות נגד נשים. אפשר גם להתנדב למען הסברה. כל קול משנה. לגבי אותו גבר מטריד, אני מקווה שהוא כבר משלם על מעשיו ומפסיק להוות איום. אבל ברור לי שכמוהו יש עוד הרבה. לכן על הקול השפוי להישמע, לא לתת לזה להמשיך עוד. לאט-לאט נביא את השינוי, אני מאמין בזה - האמינו גם אתם; האמינו גם אתן.

אני מאשים את מערכת החינוך בבורות הניכרת בחברה בענייני מיניות ומגדר. אינני מבין את התפישה לפיה בוחרים להתעלם בשיטתיות מעניינים אלו בכיתות הלימוד המאוכלסות ע"י מתבגרים ומתבגרות, בעוד ניתן ואף רצוי לעסוק בעניינים אלו עם ילדות וילדים טרם התבגרותם.

הרי חלק ניכר בהתבגרות סובב סביב מיניות. אז מדוע במקום להביא אנשי חינוך מקצועיים בתחום זה להעביר שיעורים על בסיס קבוע, ולקבוע את החינוך המיני והמגדרי כמקצוע שחובה ללמדו החל מכיתה ה' עם תוכנית לימודים מסודרת שתיגע ברוב הנושאים שמטרידים נערות ונערים בגיל ההתבגרות, מעדיפים במערכת החינוך להשאיר את העניין פרוץ ונתון לחסדי המחנכים שיועילו בטובם להקדיש לו 5 דקות בשנה?

מדוע נערות ונערים צריכים ללמוד לגבי עניינים אלו ממקורות שאינם מהימנים? שהרי בהיעדר חינוך הולם פונים הם למקורות מידע אחרים, שכן ההתעלמות הזו מחשיפתם הראשונית למיניות אינה גורמת להם עצמם להתעלם ממנה.

ובכלל - כל עננת ה"טאבו" הזו שמרחפת מעל קיום שיעורים חינוכיים לגבי יחסי מין עבור קטינים שמגלים בהם עניין - למה? למה להגדיר את כל הנושאים הללו כשוליים ולתת לכולם הרגשה שבבוא העת הם יידעו בדיוק מה לעשות, כאילו זה טבוע להם ב-DNA, כאילו החברה שלנו כל כך תקינה כך שתדאג לחיברות מיני ומגדרי הולם?

אני יכול להעיד באופן אישי שלא קיבלתי שום חינוך מיני ומגדרי, לא באמצעות מערכת החינוך ולא ע"י הוריי, ואני סבור שבדיוק כמוני גם אחרות ואחרים. נותרתי לבדי במערכה להתמודד עם השינויים שחוויתי במהלך התבגרותי ועם סיטואציות שלא היה לי מושג כיצד לגשת אליהן. אני ועוד רבות ורבים אחרים, בהיעדר מקורות מידע מהימנים להיעזר בהם, נפגעים ע"י אחרות ואחרים ופוגעים בהם כתוצאה מכך שאנו רוכשים חיברות שגוי ע"י חברה שבה קיימת בורות ניכרת בנושאים אלו - חברה שמלמדת גברים שהם צריכים לרצות במין בכל רגע נתון, ומלמדת נשים שהן כלום ושום דבר ללא גבר שיהיה עזר כנגדן כך שמוטב יהיה אם יהיו כנועות לו מאשר יהיו חופשיות לעצמן בלעדיו, ושמה שהן לובשות הוא מדד ללגיטימציה שלהן להיאנס.

רק לפני מעט יותר משנה (בהיותי בן 23!) נחשפתי לעולם שלם של אינפורמציה חשובה לגבי מיניות ומגדר שמעולם לא ניתנה לי בשום מסגרת חינוכית, ובמיוחד שלא בבית-הספר. מדוע אני צריך לגלות שקיימים הומוסקסואלים רק בהיותי בן 16? מדוע אני צריך להכיר לבדי מושגים כגון הטרדה מינית, א-מיניות, א-רומנטיות וטרנסג'נדר ולהבין שיש הבדל בין מין למגדר רק בהיותי בן 23? למה בכלל אנחנו עדיין חיים בתודעה הטרונורמטיבית ומיזוגנית בחסות מערכת החינוך?

מערכת החינוך נושאת אות קלון על כך שהיא משמרת באופן פסיבי (ולפעמים אף באופן אקטיבי) את תרבות האונס, את ההטרונורמטיביות ואת חוסר התודעה המינית, המגדרית והקווירית בציבור ובמוסדות המדינה האחראיים על הציבור. מערכת החינוך אינה פועלת למיגור הישנות מקרי אונס, תקיפה מינית והטרדה מינית.

בדומה לחינוך גופני שנחשב למקצוע חובה, יש להכניס גם חינוך מיני ומגדרי כמקצוע חובה בתוכנית הלימודים של כל תלמיד, ובאופן מסודר שיענה על כל הצרכים של המתבגרות והמתבגרים. יש להביא אנשי מקצוע בתחומים אלו על מנת שייעצו לגבי בניית תוכנית לימודים החל מגילאי טרום-התבגרות ועד סיום כיתה י"ב, באופן שיאפשר שינוי מהותי בתודעה הציבורית לגבי עניינים אלו. חשוב לשנות, ויותר מכך - אפשר לשנות. הכל מתחיל בחינוך נאות.

חזרתי.

והם אומרים באיזה גודל הפין צריך להיות.

הם אומרים שלה יש חזה מדהים,

והן אומרות שלו יש אחלה ריבועים.

הם צריכים לחזר וללכוד ברשתם,

והן לא צריכות להתאמץ או לעשות דבר,

אלא רק לתת

ולהיות כמו חפץ מטולטל.

המכוונים והיוזמים אלו הם ולא הן,

ועליהם מוטלת

כל מלאכת ההנאה והפורקן,

כאילו להן אין כל חלק בעניין.

הן שמנות והם רזים,

הן שעירות והם מקריחים.

מאחורי גבה הם קוראים לה כוסית,

ומאחורי גבו הן קוראות לו חתיך.

לפעמים נדמה לי כי רק אני חושב

שכולם צריכים לדעת

וכולן צריכות לדעת

להפסיק עם הדיבור המסריח על

כמה שהיא והוא התברכו באיברים ובגופות

או יודעים בדיוק מה ואיך לעשות.

אף אחד ואף אחת

לא חייב ולא חייבת

לכן ולכם דבר.

לפני הכל אנחנו

בני-אדם.

יש לי 35 חברות, חלקן חברות טובות. המספר הזה כשלעצמו לא אמור לומר לאף אחד הרבה.

עם כל אחת מחברותיי אני נוהג לשוחח לעתים קרובות, ובמקרים רבים זה מגיע למקומות מאוד רגישים ואינטימיים (לא מבחינה מינית כמובן, אלא מבחינה בין-אישית). קורה שרובן מאוד סומכות עליי ומספרות לי דברים שהן לא נוהגות לספר לאף אחד אחר או אולי למעטים מאוד מלבדי.

ממה שרק ידוע לי, כמעט כל אחת מ-35 חברותיי חוותה הטרדה מינית ע"י גבר לפחות פעם אחת בחייה.

נתון מדאיג לא פחות - מתוך 35 חברותיי אלו, על 12 מתוכן אני יודע שעברו תקיפה מינית, ניסיון אונס או אונס ע"י גבר. הוידויים שנחשפו בפניי - בחלקם עמומים, בחלקם מפורטים. קשה לי שלא להזדעזע (ולבכות, ככה בגלוי), במיוחד בתור אדם רגיש עם אמפתיה גבוהה.

12 החברות הללו בחרו לשתף אותי, אך אין ביכולתי לדעת אם מלבדן נמצאים עוד קורבנות בין חברותיי.

הסיבה שאני כותב את כל זה היא כי אני, בתור בן אדם, מזועזע מכך. העובדה הזו מעציבה אותי. כואב לי על כל אחת מהחברות המדהימות הללו, שהן באמת מלאות בכוחות ואנרגיות, מלאות בחזון ויכולת לעשות ולשנות, אלא שחלקן עדיין חיות את הטראומה הזו שגרעה מהן חלק נכבד מחיותן. אני מזועזע מכך שהחברה שלנו לא עוצרת פעימתה לנוכח הזוועות הללו, והכל ממשיך כסדרו.

כל מה שאנו שומעים עליו בתקשורת הוא רק כאשר המקרה מדווח לרשויות ומטופל. יש למישהו מושג כמה מהמקרים בכלל לא מטופלים? ויתרה מכך, יש למישהו מושג כמה מהמקרים בכלל לא מדווחים? ב-12 המקרים הללו כלל לא ידוע לי שהוגשה תלונה. התוקפים כנראה ממשיכים להסתובב חופשיים.

ואם אתם שואלים למה, אז אגיד לכם למה: הבושה, האשמת הקורבן, האשמתן של נפגעות תקיפה מינית בהתקרבנות, אונס שני, הקושי הטמון בשחזור האירוע הטראומתי, הסבל שבהליכים המשפטיים, במתן עדות מול מערכת משפט שגורמת לכל הטרחה הזו להיות כואבת יותר מהמקרה עצמו, לכאורה חסרת טעם, שהרי אותם פושעים חסרי אנושיות ישיגו עסקות טיעון ואף ישוחררו בטרם ירצו מחצית מעונשם.

האם אי פעם העליתם על דעתכם מה כרוך במתן עדות ומענה על כל השאלות הללו בבית המשפט? אין בי מטרה להתנגח במערכת המשפט, כי זהו דיון בפילוסופיה של המשפט שקשה מאוד להכריע לכאן או לשם. ברור לי ששום דבר אינו שחור או לבן בעניינים הללו.

המטרה שלי היא שכל גבר יידע ויבין מה הוא עושה לאישה או גבר, כשהוא מבצע בהם מעשה נוראי שכזה, ואולי ע"י כך למנוע את התקיפה הבאה, כשהמודעות תנצח את התודעה הפטריארכלית המושרשת בחברה שלנו.

אני רואה את זה בעיניים שלהן - כמה שהן כבויות, כמה שנגזלה מהן יכולת הבחירה, כמה שעד היום הן חיות בחרדה, בדיכאון, בפוסט-טראומה, בחוסר יכולת לתפקד כראוי, אלא אם כן הן לאחר תהליך ההתאוששות המפרך, כשגם לאחר מכן זה לא מפסיק לנגס. כשגבר עושה מעשה שכזה, הוא גוזר את דינו של הקורבן, דן את נשמתו לגיהנום, והוא עושה את זה בידיעה שרוב הסיכויים שהוא בכלל ייצא מזה חופשי. ככה, בקלות, לרצוח נפש של בן אדם, לספק את צרכיו האנוכיים ע"י שימוש באדם שהוא בכלל לא יצטרך לדעת מה עובר עליו לאחר מכן.

האשם המרכזי בכל זה הוא החינוך, או במקרה הזה - חוסר החינוך המגדרי, חוסר החינוך המיני, מגיל אפס מבחינתי. כן, זה ממש לא טאבו לדבר עם ילדים על מיניותם. נהפוכו - זוהי הדרך היחידה! ובנוסף לכך אני רואה כאשמות את ההתייחסויות בתרבות לנשים כאל אובייקט ולגברים כאל כובשי לבבות, את ההאדרה של גברים שמתמרנים להנאתם בנשים, את ההחפצות החוזרות ונשנות של נשים בכל מדיה אפשרית.

אני לצערי אחד מני מעטים. גברים מעטים ביקורתיים מספיק לראות את התמונה הכללית סביבם. גברים מעטים מסוגלים לפקוח את העיניים ולצאת נגד ביטויים של סקסיזם ופוגענות על רקע מגדרי.

הפטריארכיה עודה חיה ובועטת, וגברים ממשיכים לנצל את הפריבילגיות שלהם ביתר שאת, לכבות להבות ולהשתיק נשמות.

אני יודע שהקול שלי אינו פופולרי בקרב המין הגברי, אך לא אכפת לי שכאשר אני מבקר גברים על התנהגותם הפוגענית כנגד נשים, ישנם אותם אווילים המכנים אותי "הומו", "קוקסינל" ושלל כינויים המעידים על הומופוביה ובורות מגדרית, כאילו יש בכך יכולת לפגוע בי.

אני לא מנסה להיות גיבור. אני מנסה לצעוק את אותה הצעקה שהחברה מעלימה ממנה אוזניה. אני רוצה שהסטטוס-קוו הזה ישתנה, שהחינוך לא יתעלם מהנושאים הללו, כי הם אמורים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו. אני רוצה שיקומו פוליטיקאים ויעלו את זה על סדר היום שלהם, ואם לא כן - אנחנו נצא להפגין ולהעלות את המודעות.

בכל פעם בה אחד הגברים מתפכח ונעשה מודע לכל הכאוס הזה, ובהתאם לכך פועל לשנות את התנהגותו ויחסו לנשים, ופועל ביודעין כנגד כל גילוי של סקסיזם ופוגענות כנגד נשים, כוחנו מתעצם. אני רוצה שגברים ימשיכו להתחייב, ימשיכו לכתוב, ימשיכו לפעול למען מיגור ההתנהגות הפוגענית נגד נשים.

כולי תקווה שלא תהיה זו הצעקה האחרונה, אם כי קיימת בי תקווה אחרת - שיגיע היום בו לא נצטרך לצעוק יותר.

כדאי שתכירו: אסל"י - ארגון 'סרט לבן' ישראל

לאחרונה אני נתקל ביותר ויותר גברים שמתוודים בכך שהם מרגישים שהחברה לוחצת עליהם לקיים יחסי מין, שקשה להם לסרב לאישה ולומר לה "לא", מחשש שזה יפגע ב"גבריותם", כי זו איזושהי מין "חובה חברתית" לספק את כל צרכיה של אישה שביקשה זאת מידך, גם אם אינך חפץ בכך. אם לא תעשה זאת, אוי לך - ייתכן שאתה הומו, כך לפחות היא תציין זאת בפניך (נשים, זוהי הטרדה מינית לכל דבר).

מסיבה כלשהי הדעה הרווחת הינה שגברים אינם יכולים להיפגע מיחסי מין ושהם תמיד ערוכים לכך. האמת היא שפעם אחת מצאתי את עצמי ללא יכולת לסרב מהפחד לפגוע במישהי כשלבסוף נפגעתי בעצמי כתוצאה מכך; שפעם אחת חבר טוב שלי אולץ ע"י אישה לקיים יחסי מין עימה, מכיוון שכאשר הוא סירב לה פעם אחר פעם, היא לא חדלה מהניסיון לפתותו ולשכנעו שוב ושוב; שפעם אחת חבר טוב נוסף שלי לא הצליח להדוף אישה כשהוא נלחץ מהעובדה שהיא שלחה לו יד למטה וזה לא היה לו נעים. וזה כמובן לא נגמר רק במקרים ספורים אלו, אלא שהדברים הללו בד"כ משותפים מאחורי דלתיים סגורות ותופסים קהל יעד מאוד מצומצם של אנשים.

זה נפוץ הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב, כי מסיבה די ברורה גברים נחבאים אל הכלים בעניין הזה ופוחדים לשתף. אם הם בכל זאת בוחרים לשתף, הם נאלצים בהרבה מקרים להתמודד עם גיחוחים וחוסר רצינות. לא הרבה גברים מעזים לספר, למשל, על פגיעה מינית שעברו ע"י נשים, מחשש שמא יצחקו עליהם ויהפכו אותם לבדיחה מהלכת. החברה אוהבת לצלוב את כל מי שמעז להפר את האיזון הנורמטיבי שעליו היא מושתתת.

אולי את חלקכם זה עלול להפתיע, ועצוב שכך, אבל הרבה גברים לאו דווקא "חושבים רק על סקס", "רוצים רק סקס", "חרמנים תמידיים" ועוד קלישאות שונות ומשונות שנהוג לחשוב (ולומר) עליהם. לפעמים עצם האמירה של משפטים מסוג זה יוצרת חוסר נעימות אצל הרבה מאוד גברים, כאשר יותר מדי פעמים הם נתקלים באמירות מסוג זה שכאילו מרוקנות אותם מכל תוכן אישיותי. זוהי בוטות סקסיסטית פוגענית לכל דבר.

קשה לי לבוא בטענות כלפי מישהו. אין לי יותר מדי כיצד לשבח את החברה האנושית. איכשהו אני מרגיש שדעותיי לא באמת יתפסו אי פעם לגיטימציה כלשהי, ולו מכיוון שקשה מאוד לשחרר את החברה האנושית מכבלי הנורמטיביות שלה אשר לא מאפשרים לקיומה של שום אפשרות אחרת לבוא בחשבון. אילו הייתה יותר מודעות לדברים הללו, אז לגברים ודאי היה יותר קל להתעמת איתם מבלי לחוש מחויבות "לזרום" כי זה מה שמצופה מהם. אבל זהו מעגל קסמים של חוסר מודעות... כיאה לבעיית הביצה והתרנגולת. צריך להתאמץ הרבה יותר כדי לטפח מודעות כזו בקרב הפרטים בחברה.

לפעמים תרבות אונס מסתכמת בכך שהחברה אונסת עליך לעטות זהות מינית שאינך מעוניין בה. לפעמים תרבות אונס מסתכמת בכך שאתה מרגיש כמו גלגל שיניים מחודד בתוך מערכת כושלת. המערכת כושלת, כי גם בעידן נאור זה - עידן בו האינטרנט מפשט את התקשורת ואת הפצת הידע להמונים - עדיין לא השגנו חירות מינית מוחלטת.

בתקווה לראות (ולחוות) ימים טובים יותר... א1ב0קי1רד.