ביום שישי האחרון ישבתי עם אח שלי לקפה בבית קפה. זה מיל ריטואל שאנחנו עושים לפעמים. אנחנו אמנם גרים ביחד, אבל אין ביננו תקשורת אמיתית ככה, כל אחד עסוק בשלו בבית. אז זה נחמד לצאת איתו מידי פעם כדי באמת להתעדכן. 

הוא בדיוק לפני שבוע התחיל ללכת לקבוצה חברתית חדשה, הוא סיפר על זה קצת, ואז אמר משהו שחימם לי את הלב. אמר שהוא מרגיש שהוא כבר ממש מבין איך לרכוש חברים, ואיך לשמור עליהם, ואיך להתנהג עם אנשים, והאמת שממש התרגשתי כששמעתי אותו אומר את זה. הביטחון העצמי שלו התעצם פלאים בתקופה האחרונה. וכיף לשמוע את זה. הרבה שנים הוא היה מופנם וביישן וחרדתי ולא הבין למה כולם מתרחקים ממנו. אז לשמוע את המשפט הזה יוצא לו מפה.. פשוט קסם. 

יש לו, אגב, תסמונת אספרגר. 

ואני, אגב, כנראה הרבה פחות טובה ומוכשרת ממנו בסיטואציות חברתיות כאלה ואחרות. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כשאני נמצאת עם אנשים שאני לא ממש מכירה אני משתתקת, משותקת, אני לא עצמי. וקשה לי להיפתח, וקשה לי להשתחרר, אני מרגישה כאילו אני... מגושמת חברתית. האמת, הלוואי והיה לי את הביטחון שיש לאח שלי לגבי הדברים האלה.