אצלנו כל חג כמעט הכל אותו הדבר.

הכל מתחיל עוד לפני ארוחת החג. יומיים מראש ההורים שלי מתחילים להתלונן שאין להם כוח לארוחות משפחתיות, שהם שונאים את זה, שהם לא רוצים לראות אף אחד. 

באז ברגע שעוברים את מפתן הדלת אצל המארחים, הם עוטים מסכות צביעות, מחייכים, "שאאאאלום" "חג שמח" ויאללה בואו נסיים עם זה.

תמיד באים למשפחה מצד אבא. 

סבתא מצד אמא כבר שנים גרה עם חבר דתי כך שבחגים היא לא באמת יכולה לארח... החבר הרי דתי. 

תמיד יש שיחות חולין בסגנון "אז מה את עושה בימים אלו" ו"מה עם חתונה" וכו' וכו'. 

ואז אוכל. 

כמה דקות אחרי הקינוח מתקפלים, וכל הדרך הבייתה ההורים מתלוננים על כמה הם שמחים שזה נגמר. "עוד שנה." כך הם מסכמים את זה. 

אני בתור ילדה הנחתי שככה כולם, שונאים את המשפחות שלהם בסתר, הולכים רק כי הם חייבים, וגם אני בתור ילדה אימצתי את הגישה הצינית והמרירה של ההורים שלי, (בעיקר כי לא הכרתי גישה אחרת) וכל הארוחה רק ישבתי וחיכיתי שייגמר. כששאלו אותי מה נשמע עניתי בקיצור ולעניין. לא רציתי אינטראקציה עם אף אחד. רק ללכת, בבקשה. 

רק בחיי הבוגרים הבנתי פתאום שדווקא יש לי משפחה מורחבת חמודה ונחמדה, ושאין סיבה לשנוא אותם, להתלונן עליהם, להתחמק מהם או לברוח כמה שיותר מוקדם מהם. 

חבל שהבנתי רק בגיל מאוחר שמשפחה זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים. משפחה מלוכדת זה חזק יותר מכל דבר.