עברו כמה ימים מאז אני והחבר אימצנו חתול.

החתול, ג'ימי, הוא גור בן פחות מחודש שמצאו במשרד של החבר, במעלית. לקחו אותו למשרד, והחבר הציע שנאמץ אותו. 

חשבנו בעבר כבר לאמץ חתול, שיהיה לנו, כי שנינו אוהבים בעלי חיים ויהיה כיף שיהיה לנו עוד דייר בדירה החדשה שנעבור אליה עוד חודש. 

אני חשבתי שעדיף שנמסור את החתול למישהו אחר ונאמץ בשלב מאוחר יותר, כי גור כזה קטן דורש הרבה תשומת לב ואי אפשר לצפות שהוא יהיה עצמאי בשלב כל כך מוקדם. החבר התעקש, ואני הסכמתי בסופו של דבר.

וכך זה התחיל. 

החתול הזה מטריף לי את השכל על בסיס קבוע.

 הוא נורא חמוד, באמת, אבל הוא קצת כמו שטן קטן בחליפה פרוותית לבנה עם כתמים מפוספסים.

אל תראו אותי ככה, אני בכלל ממש אוהבת חתולים, גרתי וחייתי עם חתולים כל ימי חיי, טיפלתי גם בכמה גורים שהיו מיועדים למסירה, והחתול שלי עכשיו (בבית ההורים הכוונה) הוא כליל השלמות ואני מתייחסת אליו כאילו אני בכבודי ובעצמי הבאתי אותו לעולם. 

החתול החדש מיילל כל הזמן, מתרוצץ, אוכל בלי שובע (ויחד עם זאת מחרבן בלי סוף), מעיר אותי כשאני ישנה, מציק לי כשאני ערה, זה יותר מדי בשבילי כרגע! 

נמאס לי לרדוף אחריו כל חצי שעה כשהוא מחרבן בכל פינה בחדר, להכין לו את האוכל שלו, לחמם לו את כרית החימום פעם בשעה-שעתיים, לנסות לשחק איתו ולעייף אותו כדי שיילך כבר לישון, נמאס לי שהוא מעיר אותי מוקדם בבוקר, כל בוקר, סתם כי הוא רוצה לשחק! 

כל הזמן אומרים לי שזו הכנה טובה לילד עתידי, ואני בתגובה אומרת "אז אני ממש לא מוכנה".

אני מחשיבה את עצמי לאדם עם סבלנות אין קץ, והחתול הזה מצליח איכשהו מצליח להוציא אותי מדעתי. 

בחיי, לגדל ילד כמו שצריך זה כנראה יהיה אחד הדברים המסובכים שאי פעם אצטרך לעשות. 

אמנם יש עוד בערך 10 שנים עד שאני אשכרה ארצה לעשות את זה, ובכל זאת, אם אני לא מצליחה להתמודד עם גור חתולים, איך אתמודד עם גור בני אדם?

בכל אופן, 

אני כל כך מקווה שעוד שבוע-שבועיים הוא יתרגל ויסתגל לכל הסביבה החדשה שלו ויפסיק לשגע אותי.

פליז גוד.