אני חושבת שאם מסתכלים עליי מהצד, אפשר לראות עליי שאני מקרה קלאסי של בחורה עם דדי-אישיוז. 

אז הנה הסיפור של אבא שלי. 

מעולם לא סיפרתי על זה לאף אחד. מפחיד אותי לשתף, אבל יושבת לי אבן בלב כבר מספיק זמן ואני חייבת לפרוק.

הוריי נשואים כבר הרבה זמן. לא התגרשו או נפרדו מעולם. הייתם מצפים שאם ההורים נשואים, זה אומר ששני ההורים מגדלים את ילדיהם, אבל זה לא העניין אצלנו. 

בתור ילדה אבא שלי מעולם לא היה שם בשבילי ובשביל אחי. אמא שלי עשתה הכל.

אחרי הלידה, ואחרי שנודע שלאחי יש אוטיזם קל, אימי הפכה לאמא ועקרת בית במשרה מלאה (ככה זה מאז ועד היום).

אבל זה לא אומר בעיני שיש לאב רשות להיות פחות מעורב. ובכל זאת, כך זה היה. 

אבא שלי היה שם רק בשביל כמה דברים בסיסיים: להסיע אותי ממקום למקום, להביא לי כסף, לפנות את המחשב אם בא לי לשחק. וזהו.

מעולם לא דיבר איתי, שאל מה שלומי או איך היה היום בגן / בבית ספר, עזר לי בשיעורי בית, הביא לי אוכל, שתייה, עזר לי להתקלח, הלביש אותי, סירק אותי, שיחק איתי, קרא לי ספרים, התעניין בי באיזשהו מובן.

מדברים שהיו חשובים לי היה מתחמק. כמו למשל בטקסים בבית ספר, הצגות, סוף שנת לימודים, מופע ריקודים בחוג... היה מסיע אותי ואת אמא שלי למקום הטקס, מוריד אותנו שם ונוסע הביתה.

הפעם הראשונה שהתחבקנו הייתה כשהייתי בת 14. 

הוא נסע לחו"ל ונתן לי חיבוק. זה היה רגע מכונן בחיים שלי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום ראיתי אותו כאבא שלי ולא סתם כמישהו שמקרה נשוי לאמא שלי וחי בבית שלנו ולא קשור אליי. אני זוכרת שסיפרתי על זה לחברה באותו הערב והיא כל כך שמחה וחיבקה אותי גם. והרגשתי קצת יותר אהובה באותו היום. 

אבא שלי מכור לפורנו.

לא זכור לי יום אחד בחיי שלא ראיתי אותו יושב מול המחשב וצופה בשלל סוגים שונים של פורנו. סרטים. תמונות. הכל. לא נוגע בעצמו, בעצם לא נוגע בשום דבר באופן כללי, סתם יושב מול המחשב ובוהה בנשים עירומות. 

בתור ילדה לא ממש חשבתי על זה. כלומר, זה משהו שגדלתי איתו, זה תמיד היה ככה, לא חשבתי שזה מוזר או לא ראוי, התעלמתי מזה ולא התייחסתי לזה. ככה גם אח שלי. אבל הבנתי מה זה, ואני בטוחה שגם אחי הבין. אמא שלי גם התעלמה מזה ולא אמרה לו שום דבר על זה מעולם. 

אני זוכרת במיוחד ערב שישי אחד, הייתי לפני דעתי בגן, או מקסימום בכיתה א', אמא שלי הכינה באופן חריג ארוחת שישי. אצלנו אין ארוחות כאלה, שכולם מתיישבים לשולחן ואוכלים ביחד, גם לא ביום שישי. כל אחד אוכל מתי שבא לו. אז התיישבנו לשולחן, אני, אחי ואימי. משולחן האוכל ניתן לראות בבירור מה שקורה על המסך של המחשב בסלון. ישבנו שלושתינו בערך דקה או שתיים ובהינו במסך, חיכינו שאבא יסיים להסתכל ויבוא לשולחן כדי שנוכל להתחיל לאכול. רק אחרי יותר מדי זמן אמא אמרה משהו לאבא. 

לפעמים בא לי לשאול את אבא שלי איך הוא יכל לעשות לי ולאחי את זה. באיזה עולם מעוות הוא חי שזה נראה לו בסדר ותמים לצפות בדברים כאלה מול המחשב, שנמצא בסלון, וחשוף ונראה לעיני כל, כשהילדים שלו יושבים ביחד איתו באותו סלון ומסוגלים לראות כל מה שהוא רואה, למה הוא לא חשב על טובת ילדיו?

ובאותה נשימה בא לי לשאול את אמא שלי למה כל השנים האלה היא לא אמרה לו שום דבר, למה היא לא נלחמה, נאבקה, כדי שהילדים שלה לא יחשפו לדברים האלה? 

רק כשהתבגרתי הבנתי שזה אסור. שזה לא קורה לכולם ושזה בעצם משהו שכדאי לשמור בסוד. שזה מביך. שזה שונה מכולם. שבעצם אף אחד לא עושה את זה, לא ככה, ושילדים לא אמורים בכלל לראות דברים כאלה. 

אגב, הוא עדיין עושה את זה. 

הוא אמנם יותר מעורב, ויותר מתעניין ואחנו מדברים יותר, במיוחד מאז שהתבגרתי, ואמא חלתה, אבל עדיין זה קורה כל הזמן. עדיין כולם מסביבי מתעלמים, וגם אני מתעלמת, אבל זה קיים. 

אף פעם לא סיפרתי לאף אחד את מה שכתבתי כאן. זה יושב לי על הלב כמו מסטיק דביק שמסרב לרדת. 

זאת אחת מהסיבות שאני כל כך רוצה לצאת כבר מהבית הזה, אני לא רוצה לגור יותר בעולם המעוות הזה, אני רוצה לצאת, אני רוצה להוציא את זה מהמערכות שלי ומהחיים שלי.