נפגשתי אתמול עם חברה שלא ראיתי חודשיים. 

יצא לנו להסתמס פה ושם אבל כל פעם השיחה הופסקה, בגלל החברה. תמיד הנחתי שהיא פשוט עמוסה עם הלימודים לפסיכומטרי שלה, שיכולים להיות ממש תובעניים, אז הנחתי לזה. 

ואז אתמול מסתבר שעבר עלייה חתיכת גיהנום ולא היה לי מושג. 

והרגשתי כל כך רע שאני רציתי להתלונן על כמה מבאס זה לחפש דירה ועל כמה עבודה טחנתי בחודשיים האלה שלא ראיתי אותה, והיא מסתבר עברה דברים הרבה יותר גרועים בתקופה הזו והשאירה אותי חסרת מילים. 

היא ממש בחורה חזקה.

וזה הכניס אותי לפרופורציה.

כלומר, מה בסה"כ רע לי? 

נכון אני באה מבית דפוק, ונכון אני נאלצת לעבוד הרבה הרבה הרבה בשביל לחסוך כסף ולמצוא דירה, אבל יש דברים גרועים יותר בעולם הזה. 

בכלל הגעתי למסקנה שכל מה שאני עושה כרגע בחיי זה work ולא play. אין שום דבר שאני עושה בשביל כיף טהור או בשביל להשתחרר. כל מה שאני עושה - זה כי אני צריכה. חייבת. לא כי אני רוצה.

אני עובדת כי אני צריכה כסף. קמה מוקדם יותר כי החבר ביקש שאני אעיר אותו. עושה מיליון טלפונים כי אני צריכה דירה. נוסעת ממקום למקום רק בשביל סידורים. רואה חברים כי הם התקשרו והזמינו אותי ולא נעים לא לבוא וגם ככה לא ראיתי אותם תקופה. אוכלת סתם. קונה לעצמי בגדים רק כי חסר לי. לא מסתפרת ולא צובעת שורש כי צריכה לחסוך כסף. סקס כי החבר רוצה.

ככה אני מעבירה את החיים בלי שום ערך. רק לעבוד כל הזמן. בלי פסק זמן. 

גם היום אני עובדת. 

לוקחת את החתול לוטרינר. 

אח"כ למשרד לכמה שעות. 

ואז לאסוף את החבר מהעבודה. 

ואז לשבת עם אחי בערב.

ביום שישי יש לי יום חופשי. בא לי פשוט לנסוע לים, או לפארק, או משהו כזה, לקרוא את הספר שלי, לשתות תה ולהירגע.