נובמבר הגיע הפעם מהר במיוחד. 

יש לי בדיוק 7 דקות עד שאני צריכה לצאת לעבודה. תמיד אני נזכרת שבא לי לכתוב ממש לפני שאני צריכה לצאת לעבודה. 

אני אוהבת את העונה הזו. כשמתקרר ומחשיך מוקדם בחוץ, אבל עדיין לא גשום וסוער מדי. אידיאלי. כמעט אירופה. 

פה בבית הכל בסדר.

האמת, החבר לפעמים עולה לי על העצבים מהר מדי. יש כל מיני דברים שהוא עושה שפשוט מטריפים אותי. 

למשל שהוא מעיר לי שאני מבולגנת, אבל לא רואה שהוא עצמו מאוד מבולגן, ולא עובר יום שבו אני לא רואה בגדים שלו מפוזרים ברחבי הבית, או לפעמים הוא מבשל ולא מסדר אחריו את המטבח, ותמיד הוא משאיר בקבוקי שתייה ריקים ליד המחשב שלו. מטריף אותי. 

או שהוא מעביר ביקורת על איך שאני מנקה. תנסה אתה לנקות את הבית הזה. הוא באמת גדול. וכוסעמק איך בכלל יש לך את הביצים לומר לי משהו כשאני כל היום או עובדת או לומדת 7 ימים בשבוע ואתה נותן לעצמך לשחק שעות במחשב או לישון עד ארבע אחה"צ בסוף השבוע כשיש כל כך הרבה לנקות בבית הזה. 

או למשל עבדתי שעות על 2 כובעים מטופשים למסיבת הלאווין בימים האחרונים והדבר הראשון שיצא לו מהפה כשהוא ראה מה עשיתי זה "זה לא טוב. למה עשית את זה ככה?". תודה. 

ובאופן כללי הוא מעביר עליי הרבה ביקורת וזה לא נותן לי הרגשה טובה. 

אמנם לא רק ביקורת יוצאת לו מהפה, וגם דברים טובים ומחמאות, אבל אם אני צריכה לחשוב על היחס בין המחמאות לביקורת שאני מקבלת, אני לחלוטין מקבלת יותר ביקורת רעה לעומת מחמאות ו"תודות". 

ואני מרגישה כל הזמן כאילו אני במין תחרות אחרי הסטנדרטים שלו, כל הזמן מקבלת ביקורת בכל מקום (בבית, בלימודים אוביוסלי, וגם בעבודה) אבל מה עם הסטנדרטים שלי? 

אוף יש לי עוד כל כך הרבה לספר מהתקופה האחרונה אבל אני צריכה ללכת. 

אני משתדלת לעדכן פה כשהחבר לא נמצא כדי לשמור לי קצת פרטיות משלי. (אין לי שום דבר להסתיר ממנו)

אז אני אעדכן בפעם הבאה שיהיה לי את הבית לעצמי. 

יאללה ביי.