כבר איזה שבועיים נותנים לי פחות משמרות בעבודה ויש לי יותר זמן פנוי, 

מה שאומר יותר זמן להשתעמם ולחשוב... 

אתמול היה יום מבוזבז. הייתי עייפה וישנתי רוב היום. קמתי בבוקר להסיע את החבר לעבודה, חזרתי לישון, קמתי בצהריים לקוסמטיקאית, וחזרתי לישון, ואז קמתי שוב כדי להחזיר את החבר מהעבודה, ביליתי איתו קצת ולא עשיתי שום דבר מיוחד, ואז שוב, חזרתי לישון. 

אני מרגישה שאני לא מעשירה את עצמי בחופש הזה כמו שרציתי, אני מבזבזת את הזמן שלי. 

היום כבר הייתי יותר פרודקטיבית. 

הסעתי את החבר לעבודה, הייתי בסופר, הכנתי עוגת גזר (שיצאה דיי סבבה!), ניקיתי קצת את הבית, עשיתי כלים, ניקיתי את הספות הארורות שלנו, ראיתי טלוויזיה, תיקנתי את הלק, ועכשיו הנה אני שוב, 15:32 בצהריים, יושבת ומשתעממת. 

יותר מאוחר אני והחבר הולכים לאיקאה! ואז יהיה כיף. 

ועד אז אני רוצה לעשות משהו מעשיר עם עצמי. מתלבטת בין לצייר משהו לבין ללכת לקנות לעצמי ספר ולחזור הבייתה לקרוא אותו. 

קשה לי עם כל הזמן הפנוי הזה. 

מעדיפה לעבוד. 

זה נותן לי יותר מדי זמן לחשוב. על עצמי. 

אני לא אוהבת את מי שאני ואת מה שאני. 

אם נגיד הייתי פוגשת שיבוט של עצמי, אדם שמתנהג בדיוק כמוני, לא הייתי מחבבת אותה. 

אני בנאדם ביישן, עצור, לא חברותי, חנון מדי בשביל אנשים רגילים ולא חנון מספיק בשביל חנונים אמיתיים, אדם משונה. אני לא יודעת להביע את הדעה שלי על רוב הדברים, המילים מתבלבלות לי, אני מגמגמת. 

הכי הרבה אני מדברת עם החתול שלי. שזה פשוט עצוב. אם לא היינו מאמצים חתול הייתי ככל הנראה מתאבדת. אני מרגישה שאני מזדהה איתו. גם אני תקועה הרבה שעות לבד בבית ומנסה להעסיק את עצמי בכל מיני שטויות. הוא משחק בכדור במשך שעה, ואני רואה טלוויזיה. ואז הוא ואני תופסים תנומה איזה שעתיים, וחוזר חלילה.

אף אחד מהחברים שלי לא מדבר איתי ביוזמתו. האמת היא שאפילו שלחתי כמה הודעות לכמה אנשים ואפילו לא קיבלתי תגובה. לא אירגנתי לעצמי יציאה כבר הרבה זמן. יש אנשים שניתקו איתי קשר ואני לא יודעת למה. קל לוותר עליי? קל לי לוותר  על עצמי? 

אולי אני באמת באמת צריכה פסיכולוג. או מאמן אישי.