אין לי בגדים. 

פשוט אין לי בגדים.

ואין לי כסף לבגדים. 

למה כל הבגדים כל כך יקרים? למה אפילו אחרי מבצעים קשה למצוא חולצה יפה ולא מתפרקת בפחות מ100 ש"ח? 

נמאס לי.

אין לי בגדים יפים. רוב הארון שלי מורכב מבגדים כל כך ישנים שיש בהם חורים \ כל כך זולים שיש בהם חורים \ כבר קטנים עליי ולא יושבים טוב \ סתם טישרטים. יש לי פה ושם בגדים יותר יפים שקניתי מזמן מזמן. אבל הם מעטים מאוד. 

ואני רוצה בגדים חדשים! 

נמאס לי! והכל בחוץ כל כך יקר, ואני כל כך מתאפקת לחכות למבצעים, לסיילים, לדברים זולים יותר... וכך יוצא שנשארים לי כל הבגדים הפחות יפים. 

וזה חורה לי. 

אני אובססיבית לאופנה ולעיצוב באופן כללי, זה בדם שלי וזה בוער בי ואני פשוט כל כך מתוסכלת מהעובדה שאין לי אפשרות להראות את זה על עצמי. 

הדבר האחרון שקניתי היה 2 חולצות שהיו במבצע באינטרנט וקניתי את שתיהן ב26$. 

26$. 

נמאס לי שאין לי כסף. 

אני רוצה אלפים! אלפים להוציא רק על אופנה ועל בגדים ולהיות מרוצה מאיך שאני לבושה ואיך שאני נראית. 

אוף. 

אז המבחן הלך טוב, בכלל עד עכשיו הציונים שלי טובי, הכל פרט לקורס אחד זה 94 ומעלה, (וקורס אחד 84, שזה גם מפתיע כי אני חשבתי על 70 בקורס הזה). נותרה לי הגשה אחת בקורס פוטושופ, ואני כרגע מנסה למצוא רעיון לעבודה. 

קשה לי ללמוד. מאז שנגמר הסמסטר ונהיה לי המון זמן חופשי אני באמת עושה הכל חוץ מללמוד. 

אני יודעת שאני חנונית, אני ממש מחכה שהסמסטר הקרוב יתחיל כדי לחזור לקצב של עבודה ויצירה. באמת שפשוט משעמם לי בלי להיות יצרנית מסיבה כלשהי. אולי אחרי שאסיים את העבודה בפוטושופ אני אשב עם עצמי ואצייר לי. אולי אתאמן בצבעי מים. לא יודעת. אני חייבת לעשות משהו. 

הרבה זמן לא נפגשתי עם חברים. כשיש לי הזדמנות לכך, אני בוחרת לא לעשות זאת. מין אינסטינקט כזה. אני אפילו לא יודעת למה אני עושה את זה. ואני נשארת עם געגועים. 

אני לא מצליחה ללמוד. 

יש לי מבחן גדול ביום ראשון הקרוב, וכבר שבוע אני מעיינת קצת במצגות ובסיכומים, כל יום איזה חצישעה, עוברת על עוד משהו קטן, ואז עוברת לדברים אחרים ומעסיקה את עצמי. 

זה נכון מה שאומרים על תקופת המבחנים, פתאום אתה מוצא את עצמך עושה הכל חוץ מללמוד. פתאום נורא בא לך לנקות את הבית. לצאת לשופינג. לגלוש שעות באינרטנט בלי שום מטרה. פתאום בא לך להשקיע ממש בבישול. הנה אני, מעדכנת עכשיו את הבלוג, אחרי בערך 45 דקות של גלישה באינטרנט ואיזה 15 דקות למידה. 

זה לא שיש לי הפרעות קשב, לפחות לא נראה לי, לא עברתי אבחון מעולם, אבל פשוט קשה לי! פתאום כל העולם מעניין אותי, הכל, חוץ מלשבת עכשיו וללמוד. אני עייפה. אולי אלך לישון? אולי אני אדחה שוב למחר את הלימודים? ומחר לא תהיה ל ברירה ואני אהיה חייבת לסיים לעבור על כל החומר. 

אוף. 

טוב. זה מה שהולך לקרות. 

אני אתלה את הכביסה שעכשיו סיימה להתכבס לה במכונה. אקפל בגדים שהיו על החבל. ואז אני אלך לישון. למרות שישנתי איזה חצי שעה שנ"צ כדי שיהיו לי כוחות ללמוד לפחות עד אמצע הלילה. אני אלך לישון, ומחר אני אקום בבוקר כמו חדשה, אתקלח, אעשה כלים, ואלמד. פשוט אלמד מהבוקר ועד הלילה. ואני אהיה בסדר. 

אתמול בעבודה הגיעו למסעדה 2 נשים - אישה בת כ70 הייתי אומרת, על כיסא גלגלים, והמטפלת שלה. 

והלב שלי נחמץ. 

כי פתאום חשבתי על אמא שלי ועל כל המחלות שלה, הגוף שלה מתפרק, ולמרות שהיא אישה מאוד חזקה בעיני, אולי כשהיא תהיה יותר מבוגרת היא תצטרך עוד עזרה. 

וחשבתי כמה עצוב זה יהיה אם נצטרך להביא לאמא שלי מטפלת קבועה ואם היא תצטרך להיות על כיסא גלגלים כל היום. 

לאישה שהגיעה היה כזה מבט מדוכא על הפרצוף, כאילו היא כבר מזמן עברה את השיא ועכשיו החיים חולפים עליה והיא רק מחכה או למות או להבריא באורח פלא. או לפחות ככה זה הרגיש לי. 

זהו. המחשבה הזו הייתה תקועה לי בראש מאתמול בבוקר. 

חוץ מזה, הכל סבבה. 

אני עכשיו אחרי משמרת בעבודה, נותנת לעצמי לנוח ולשים לק חדש בזמן שמכונת הכביסה עובדת... נותנת לעצמי הפסקה עד שהמכונה תסיים. אחרי זה, אני אסדר את הבית (כי הוא ממש מטונף), ואז אני אלמד עד הלילה. 

כך עוברים לי הימים.