אתמול בלילה לפני השינה חשבתי על כמה שזה עצוב שאני לבד, כמעט לגמרי בודדה...ושכל החוויות שיהיו לי בחיים, אני אהיה בהן לבד כי אני טיפוס כזה, אני סגורה, מופנמת, עם ביטחון עצמי נמוך, חרדה חברתית, אני מאוד שונה מאחרים בהרבה מובנים ואפילו זה שאני לקוית למידה גורם לי לחשוב על כמה זה מבדיל אותי מאחרים ומוציא אותי החוצה. 

לא יהיו איתי אנשים ברגעים החשובים שיהיו לי כמו...

-כשאני אקנה רכב וכשאני ארצה לנסוע עם עוד אנשים איתו בפעם הראשונה לטיול, לא יהיה לי עם מי.

-כשאני אעבור לדירה חדשה כשאני ארצה לעשות חנוכת בית או סתם להזמין חברים, לא יהיה לי את מי להזמין.

-כשאני אקבל תפקיד טוב בעבודה וארצה לחגוג את זה, לא יהיה לי עם מי ואני אשאר בבית עם גלידה או עוגה.

-כשאני אפגוש מישהו ונהפוך לזוג ונצא עם החברים שלו, אבל לי לא יהיו חברים שאוכל להפגיש בינו לבינם ושיהיו לנו יציאות ביחד איתם.

-כשאני אתחתן, לא יהיה לי עם מי לעשות מסיבת רווקות, לא יהיו לי שושבינות, לא יהיו לי אנשים שקרובים אליי שבאמת ישמחו ביום השמחה שלי.

אני מפחדת להישאר לבד. כמעט ואין לי אפילו אנשים שאני יכולה באמת לדבר איתם. אין לי למי לפנות ממש וגם לא ממש פונים אליי.

זה מוזר לי איך בן אדם עובר כל כך הרבה מסגרות ויוצא לו להיפגש עם הרבה אנשים ובכל זאת הוא נשאר מאחור, נשאר לבד. וזה הסיפור שלי, כל חיי אני רציתי להכיר אנשים ולא היו כאלה שנשארו בחיים שלי, כולם הולכים, כולים זמניים וכנראה שיש להם אנשים שיותר חשובים להם בחיים שלהם ואני לא מעניינת אותם, אז למה דווקא שירצו שאני אהיה חברה שלהם? זה מרגיש לי כמו פוסט מלא בהתמרמרות רציני, אבל המצב הזה שאני נמצאת בו נורא כואב לי, שאני מרגישה הרבה פחות שווה בעיניי אחרים ושלכל בן אדם כמעט יש את הכמה האנשים האלו שהוא קרוב אליהם וסומך עליהם והם עוברים דברים ביחד.

אני לא בכיתי הרבה זמן, אני מתכוונת בכי כזה שבא מבפנים וגורם לגרון שלי לכאוב ולעיניים להיות ממש אדומות, שהדמעות מרטיבות לי את החולצה, גם עכשיו אני לא בוכה אבל מבפנים נורא עצוב לי בגלל זה. אני לא חושבת שאני בדיכאון, אבל אם היו מסתכלים עליי מהצד, אני אולי קצת כזו בהרבה מצבים.

פעם הייתי מוציאה את עצמי מהבית בשביל שלא אשאר יום שלם בבית, היום זה כבר קורה הרבה שיש לי יום שאני נשארת בו בבית ואפילו נשארת עם פיג'מה, פעם הייתי שומעת יותר מוזיקה, היום אני יכולה להיות גם יום שלם בלי, אני לא מתכננת הרבה והלו"ז שלי מאוד משעמם וזה הכל בגללי, למשל היום אני יודעת שיש לי מה לעשות בערב, אני אלך לרקוד ואולי אחר כך גם אשחה אבל שאר היום אני העברתי בבית בשעמום מוחלט ויכולתי לעשות דברים ויכולתי גם לצאת אבל לא היה לי כוח. החוסר כוח הזה שיש לי כל הזמן, שהבית זה המקום היחידי שיש לי בעולם הזה וגם בו אני כבר לא מרגישה תמיד טוב וזה רק באשמתי. אני רוצה להציל את עצמי, כי אני יודעת שזה רק יחמיר בהמשך...

אנונימית