ב-16.11.17 סבתא שלי נפטרה. זו הייתה הלוויה הראשונה שהייתי בה. לפניי כן אף פעם גם לא רציתי ללכת לשום הלוויה,

אבל סבתא זה כנראה מחייב.היא הייתה בת 74, היא נפטרה מסרטן הכבד, לא ידענו הרבה זמן על המחלה, אף אחד לא ציפה שהיא תמות כל כך מהר,

אבל הסרטן כבר ניצח והרג אותה. באותו יום עדיין היה לי קשה לעכל את זה, לא האמנתי..רק בערב כשהלוויה התחילה ונכנסנו לבית עלמין

וראינו את כל האנשים שהגיעו, הבנתי שזה באמת קרה, שאני לא אראה אותה עוד...

התחלתי לבכות, ואמא שלי גם בכתה המון..לא הייתי מסוגלת להיכנס לזיהוי גופה למרות שיכולתי,

לא רציתי לראות אותה מתה ואז זה היה נשאר לי בראש התמונה הזו לעוד הרבה זמן.

הקראתי הספד קצר שכתבתי בשמי ובשם אחי, הנכדים היחידים שהיו לה.

בזמן שהקראתי לא בכיתי לפחות.הייתי בבית של סבא שלי במשך כל השבעה, כל יום ועזרתי במה שיכולתי והלכתי גם כמה פעמים לעשות להם קניות, והיה לי גם חשוב להיות נוכחת גם בהלוויה הזו כדי לכבד אותה, גם אם אני לא מאמינה שבשבוע הזה היא עדיין נמצאת בבית,

כיבדתי את מי שהיא הייתה ואני מכבדת את המשפחה שלי ואני יודעת שזה לא יהיה קל החודש הזה וגם השנה הזו למשפחה שלי, בעיקר לאמא שלי ואחים שלה וסבא שלי שהם היו איתה כל הזמן. אני יודעת שאני אמשיך להיות שם ולתמוך ולנסות לעזור כי משפחה זה לפניי הכל.

סבתא הייתה אישה צנועה, עם לב ענקי, שתמיד דאגה והיה לה אכפת מכולם ולא שנאה אף אחד וגם אף פעם לא פגעה, היא הייתה פשוטה ואמיתית והיא תחסר בעיקר בחגים ובערבי שישי כשכולנו ביחד וגם פשוט לראות אותה מחייכת או צוחקת ולחבק אותה...

בזמן השבעה שמעתי כל פעם כשכל בן אדם נכנס את אותו הסיפור ממה היא מתה וזה לא היה קל, אחות של סבתא שלי שפיספסה את הלוויה כי היא הייתה בחו"ל וכל הזמן חזרה על זה שהיא לא סולחת לעצמה שהיא לא הספיקה להגיע,

אנשים שנכנסו וניסו לפתח איתי שיחה ושאלו "אז מה את עושה עכשיו? את מתכוונת ללמוד? עשית טיול?" ופשוט התחשק לי לומר להם זה לא עניינכם, אז אל תתערבו..אבל במקום זה אמרתי שאני עוד לא לומדת ואני לא עובדת כרגע, היחידה שהבינה זו קרובת משפחה שלי שהיא בת 24

ועכשיו היא בשנה שנייה להנדסת תוכנה ואמרה לי "זה בסדר" אבל כן,

אני יודעת שאני צריכה לתפוס מתישהו כיוון ואולי גם לא ללכת לראיונות עבודה לעבודות במקומות שלא יקבלו אותי כי אני צעירה מבחינתם או משהו..

אבל זה היה ללא ספק מתסכל,אני יודעת שאנשים סתם מנסים לדבר ולא באמת תמיד אכפת להם ולא אמור להיות אכפת לי מה הם יגידו,

אבל אני לא רוצה שינסו להלחיץ אותי או שישפטו אותי. אחרי שהשבעה נגמרה המשכתי לשלוח קורות חיים,

אני מנסה לא להתייאש ומקווה שאמצא לי עבודה בקרוב כי הזמן הזה שאני בבית ולא מקבלת שקל, לא עוזר לי לחסוך ואני אולי כן צריכה לראות קצת אנשים ביום יום ובתקווה שהם פחות או יותר בגילי.

אנונימית